לפני כמה שעות מישהו העלה פה פוסט ושאל האם שליטה וזיקה לעולם הזה זאת תכונה מולדת או נרכשת.
אז בעיני זה אינדיבידואלי. ספציפית במקרה שלי אני בטוחה שנולדתי עם זה.
אני זוכרת את עצמי בת 6 מתרגשת מסצנת העינויים של הנסיך בפרינסס ברייד, אני זוכרת את עצמי בגיל 9 נוגעת בעצמי ומחפשת סרטונים מוצלחים בדומינה העתיק. אני זוכרת את עצמי בגיל 14 מחפשת בוואלה צ'אט מישהו שלפחות וירטואלית ינסה לתת לי את התחושה שאני כל כך צריכה, ואני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי מישהו עם סמכות ונתתי לו לדחוף את הזין שלו עמוק לגרון שלי עוד הרבה לפני שהתנשקתי.
אבל בגיל 17 הכל קיבל תפנית.. הכרתי אדם שנתן לי יחס בדיוק כמו שפינטזתי לקבל. היה לו ראש סוטה, מוח חד וגוף שממש לא הסגיר את העובדה שהוא כפול ממני בגיל. בחור איכותי ארט דירקטור במשרד פרסום גדול, בדיוק המקצוע שעליו חלמתי. הוא היה מזוקן, שיער בהיר עיניים כחולות, מלא ברעיונות יצירתיים שלאו דווקא קשורים לעולם הזה. ונפלתי קשות לידיו, הוא בטח שלא התנגד בכל זאת ילדה בת 17, סקסית ורזה עם חזה גדול וטוסיק עגול עם נסיון מציצות מרשים שמוכנה ומתחננת שתיגע בה. הכל התחיל מדהים, הסשנים היו ארוכים ומלאי כאב וסיפוק נפשי של צורך שהיה קיים שם הרבה מאוד זמן, בלי מימוש. ואני.. אני רק רציתי לספק אותו ושיאהב אותי. רציתי שיוציא עלי את כל האגרסיות שמצטברות ביומיום של אדם מבוגר. רציתי שילמד אותי הכל וישמור אותי תחת כנפיו. לאט לאט הוא הסשנים נהיו אגרסיביים יותר ויותר. הייתי חוזרת כחולה ואדומה בכל הגוף, התדירות עלתה, התחילו להצטבר צלקות, צלקות שלא תמיד אפשר להסתיר, ובטח שלא מאמא שמרנית. החלטתי שאולי כדאי לתת לכל המזכרות שעל הגוף שלי להרגע. יזמתי שיחה וביקשתי יפה אם אפשר שיהיה רק חודש עדין יותר רק כי מגיע הקיץ והלבוש הארוך נהיה חם והסימנים מצטברים וכבר כמה וכמה חודשים שלא ראיתי את הגוף שלי לבן ולא כחול. כנראה שזאת היתה טעות. אני זוכרת אותו מקלל צועק וצורח עליי איך אני מעזה לבקש בקשה כל כך חצופה. מהר מאוד הרגשתי חבטת אגרוף ששפגעה בפני ונפלתי לרצפה. התחלתי לדמם וביקשתי סליחה, הבטחתי שאני אוהבת את הסימנים. התכוונתי באמת. הייתי גאה בהם. אבל חופשה משפחתית הייתה קרובה. ואני שוכבת על הצד, שלולית דם מצטברת ואני זוכרת רק ערפול וחבטות חזקות בחזה שלי.
לא ראיתי אותו מאז בכלל.. הוא הוריד אותי בבית של חברה שלי שהכיר ומאז לא נראו עקבותיו.
זאת כנראה החוויה הכי טראומטית שחוויתי בחיים. ויחד עם זאת אני בטוחה שכנראה גם הכי מעצבת.
אני לא מדברת על זה ביומיום ורק האנשים הכי קרובים אלי יודעים. מדי פעם בחילופי עונות השבר בצלע מראה נוכחות.
אבל כנראה שאחרי חוויה כזאת אם עדיין מרגש אותי כף יד שמתהדקת סביב הצוואר ועדיין משוייכת איך אתם מסבירים את זה אם לא כצורך מולד?
