החיים בטריקולור

את כל אפליקציות השופינג.

ביטלתי את כרטיס האשראי, השארתי לעצמי רק כרטיס דיירקט.

אני רוצה שהשנה הקרובה תעבור בהשקעה בחוויות ולא בחפצים.

לא בטוחה שאצליח לעמוד בזה, אבל כרגע זאת המטרה.

לא!

התשובה היא ממש ממש לא!

האשמה היא על מי שהפיץ ועל מי ששילם כדי להסתכל.

מעצבן אותי לדעת שיש מי שמטיל את האחריות על הנשים שזה קרה להן ולא על מי שעשה את המעשה הדוחה.

מה חשבת לעצמך? מה חשבת שיקרה? לא יודעת, אולי שלא כולם חלאות? אנים אתם צועקים עלינו שלא כל הגברים ואז כשאנחנו מנסות לתת יותר אמון, אנחנו לא בסדר כי נתנו אמון? ביצ'ז זה לא עובד ככה, במיוחד כשהרבה מהתמונות האלה נגנבות ומי שהתמונה נשלחה לו יכול בכלל לא לדעת שזה קרה.

ויודעים מה? גם אם מישהי נוהגת בחוסר אחריות, זה לא הופך את המעשה לבסדר.

זה ששכחתם לנעול את הדלת כשיצאתם מהבית לא אומר שלכל מי שרוצה מותר להיכנס ולקחת מה שבא לו.

הבעיה האמתית כאן היא לא שיש נשים שאולי, רק אולי, נוהגות בחוסר זהירות ברשת אלא שיש בכלל צורך להיזהר ושכולנו מקבלים את זה בהכנעה כאילו זה המצב הנורמלי והתקין של הדברים.

"אסחוב עד הערב ואלך לישון מוקדם"

האגדה מספרת שפעם מישהו שאמר את זה, הלך לישון מוקדם.

אז איך יצאה לו כלבה כמוך?

*סליחה, אני כבר אחסום את עצמי.

אין הסבר אחר לעובדה שהתחלתי קיץ-חורף בארון בשתיים וחצי בלילה.

כרגע אני גם לא יכולה לעצור כי אני כבר עמוק מדי בתוך התהליך ובא לי לצרוח מתסכול.

כמו כן, הארון שלי קטן מדי ויש לי עוד משלוח של בגדים בדרך.

נמאס לי מעצמי.

אני בדרך יום הולדת של חבר שאמור להתחיל בבר ועשוי להמשיך למסיבה אז התלבשתי בהתאם, כלומר שמלה שלא משאירה הרבה מקום לדמיון, איפור והכל ובעודי מחכה לרכבת, גבר שנראה בגיל של אבא שלי לטש בי מבט כמה דקות ואז התקרב אלי, קרא לי זונה והלך.

עכשיו, הוא איש זר לחלוטין ומה שיש לו לומר לא באמת חשוב ובנוסף, יחסי הכוחות כאן ברורים מאוד. אני רק באמת לא מבינה, למה התגובה שלהם למחשבה על זה שאין להם סיכוי אתנו היא לעשות לנו סלאט שיימינג.

איך נולד ההגיון שלפיו "אין לי סיכוי לשכב אתך=את זונה"?

אם יש משהו שאני מאוד אוהבת בעולם הקשרים הבדסמיים לעומת עולם הדייטינג הונילי, זה את כל נושא תיאום הציפיות.

בתרבות הכללית, יש איזו תפיסה שתחילת הקשר הכל אמור להיות כזה פרחים ופרפרים ולא אמורים לדבר על דברים "כבדים" ורציניים אלא רק לצחקק כמו שני דבילים, לצאת למסעדות, להחזיק ידיים ברחוב ולהזדיין מלא.

הגישה הילדותית הזאת קיימת גם אצל לא מעט אנשים מעל גיל 30, שזה בכלל הזוי.

בעיניי דברים כמו מטרת הקשר, גבולות וציפיות, אלה דברים שצריכים להיות מדוברים בשלב כמה שיותר מוקדם בהתחלה, כדי לדעת אם זה מתאים בכלל, כדי לא להיות מופתעים לרעה בשלבים מאוחרים יותר.

זמן ואנרגיה הם משאבים מתכלים וחבל לגלות ששרפנו הרבה מהם על קשר שבכלל לא מתאים לנו והבנו שהוא לא מתאים אחרי כמה חודשים כשהקסם של ההתחלה התפוגג, כי אף אחד מהמעורבים לא טרח לתקשר כמו אדם בוגר.

אחד הרעיונות הרומנטיים הכי רעילים שיש זה השטות הזאת של "הוא פשוט קורא אותי, אנחנו לא צריכים מילים". פאקינג אין דבר כזה! כולם צריכים מילים.

זוגות של 20 שנה אולי יכולים לקרוא זה את זו, לא שני טמבלים שהתחילו לצאת לפני חודש.

הוא לא קורא אותך ואת לא קוראת אותו, אתם סתם ממש חרמנים כרגע אז הכל זורם לכם. כשזה ירגע קצת, תגלו שאתם לא יודעים כלום לא אחד על השניה ולא על מה שאתם רוצים מהקשר הזה.

אז לא, את לא לחוצת חתונה אם את אומרת בשלבי ההכרות שזה מה שאת מחפשת. את מתאמת ציפיות. תיאום ציפיות זה חשוב.

אני מכירה עוד אנשים שגדלו עם הורה שהטיל עליהם את האחריות לwell being שלו והרבה מהם מפגינים עודף אמפתיה לסביבה שלהם ומכלים את עצמם בניסיון להיות שם בשביל כולם.

אצלי זה הפוך. הצורך להיות אמפתית מעורר בי דחיה וכעס והיום אני מבינה שזה כי זה מחזיר אותי לתחושה המכבידה הזאת שיש אדם שגורלו מוטל עכשיו על כתפיי.

זה לא שאני לא מסוגלת להרגיש אמפתיה, אני פשוט לא מתמודדת איתה טוב, אם כי ככל שאני מתבגרת ומבינה את המקורות לתגובות שלי, אני מצליחה להפגין אמפתיה כשצריך ולשמור על עצמי בדרך.

עם השנים כל כך נכנסתי לדמות של נהג משאית בגוף של אישה, שמוזר לי להיות אחרת ולפעמים דווקא בא לי להיות קצת יותר רכה.

אני חושבת שאולי לא לברוח מלהיות אמפתית לסביבה זה צעד בדרך לשם.

יש בחירות לראשות ממשלה בישראל בכל ראש חודש.

אף אחד לא ממש זוכר מה מקור המנהג המשונה.