אם יש משהו שאני מאוד אוהבת בעולם הקשרים הבדסמיים לעומת עולם הדייטינג הונילי, זה את כל נושא תיאום הציפיות.
בתרבות הכללית, יש איזו תפיסה שתחילת הקשר הכל אמור להיות כזה פרחים ופרפרים ולא אמורים לדבר על דברים "כבדים" ורציניים אלא רק לצחקק כמו שני דבילים, לצאת למסעדות, להחזיק ידיים ברחוב ולהזדיין מלא.
הגישה הילדותית הזאת קיימת גם אצל לא מעט אנשים מעל גיל 30, שזה בכלל הזוי.
בעיניי דברים כמו מטרת הקשר, גבולות וציפיות, אלה דברים שצריכים להיות מדוברים בשלב כמה שיותר מוקדם בהתחלה, כדי לדעת אם זה מתאים בכלל, כדי לא להיות מופתעים לרעה בשלבים מאוחרים יותר.
זמן ואנרגיה הם משאבים מתכלים וחבל לגלות ששרפנו הרבה מהם על קשר שבכלל לא מתאים לנו והבנו שהוא לא מתאים אחרי כמה חודשים כשהקסם של ההתחלה התפוגג, כי אף אחד מהמעורבים לא טרח לתקשר כמו אדם בוגר.
אחד הרעיונות הרומנטיים הכי רעילים שיש זה השטות הזאת של "הוא פשוט קורא אותי, אנחנו לא צריכים מילים". פאקינג אין דבר כזה! כולם צריכים מילים.
זוגות של 20 שנה אולי יכולים לקרוא זה את זו, לא שני טמבלים שהתחילו לצאת לפני חודש.
הוא לא קורא אותך ואת לא קוראת אותו, אתם סתם ממש חרמנים כרגע אז הכל זורם לכם. כשזה ירגע קצת, תגלו שאתם לא יודעים כלום לא אחד על השניה ולא על מה שאתם רוצים מהקשר הזה.
אז לא, את לא לחוצת חתונה אם את אומרת בשלבי ההכרות שזה מה שאת מחפשת. את מתאמת ציפיות. תיאום ציפיות זה חשוב.
