החיים בטריקולור

מצאתי ליפסטיק אצלו באוטו.

ההסכם בינינו הוא שבעיקרון עושים מה שרוצים, רק בלי לשקר או להסתיר ופתאום אני מוצאת ליפסטיק שבוודאות לא היה שם בפעם הקודמת שהייתי באוטו שלו.

שאלתי אותו לגבי זה, טוען שהיה בטוח שזה שלי, אומר שאף אחת לא הייתה שם ואם הייתה הייתי יודעת ואני זורקת בצחוק, כדי להקליל את האווירה, שאם הוא התחיל לשים ליפסטיק אני אקבל אותו כמו שהוא, אבל הספק כבר מתחיל לכרסם בי. אין לי כוח לעוד מישהו שישקר לי. הספיק לי אחד כזה.

בקיצור, יום למחרת קלטתי שזה באמת ליפסטיק שלי 🤦‍♀️

אני כאן לומר שכל מי שלא הולך לאופרה לראות ולשמוע את רוסלקה, עושה טעות ולא מבין מה הוא מפסיד.

לגבי מערכות יחסים לגברים ועל ידי גברים היא שכשרוצים לתפוס דג שואלים את הדייג איך לעשות את זה ולא את הדג.

למה זאת עצה מאוד גרועה? מעבר לעובדה הפשוטה שהמטרה והתוצאה של דיג היא מותו של הדג ואני מאוד מקווה שאף אחד מכם לא שם לעצמו למטרה שאינטרקציה שלו עם אישה תוביל למותה, זאת עצה נוראית כי היא מתעלמת מעובדה הפשוטה שכל מי שיודע כמה דברים על דיג, יגיד לכם שאין רק דרך אחת, אין פיתיון אוניברסלי אחד, אין נוסחה.

יש הרבה מידע על סוגי פיתיונות שמתאימים לסוגי דגים, סוגי מים, עונות שנה והעדפות אישיות של דייגים. הרבה מהידע הזה אכן מועבר ע"י דייגים מאחד לשני, אבל כדי לצבור אותו, מישהו מתישהו היה חייב לנסות דרכים שונות ולבדוק מה עובד הכי טוב ולהחליף פיתיון ו/או סביבה אם מה שניסו לא עבד, כלומר דייגים ליטרלי הלכו ושאלו את הדגים.

ההקבלה לדיג לחלוטין לא עובדת, כי מי שעוסק בדיג מבין היטב שאין נוסחה אחת שתעבוד לכל דייג עם כל דג, כי יש דגים הם שונים זה מזה והדרך לתפוס אותם חייבת להיות מותאמת לכל הפחות לסוג הספציפי.

בנתיים, מומחי סקס מטעם עצמם מתיחסים לבני אדם כאל מקשה אחת ומנסים ליצור נוסחאות שלטענתם יעבדו לכל גבר בעולם עם כל אישה בעולם.

אז אמנם אני לא מומחית לא לדיג ולא למערכות יחסים, אבל לזהות אנלוגיה משוללת הגיון אני יודעת.

האנלוגיה הזאת לא הגיונית ולא עובדת.

כשאת גם נמשכת ליותר ממגדר אחד וגם לא מונוגמית, זה כזה כולם בטוחים שיש לך יותר אופציות לסקס/הכרויות/קשרים וכו', כשמה שיש לך בפועל זה יותר אנשים לפתח עליהם קראש ואף פעם לא לאזור אומץ להתחיל איתם.

מאז 7/10 לא הצלחתי לבכות.

לא כשחטפתי התקפי חרדה מהאזעקות, לא כשהבנתי מה בדיוק קרה, לא כשהתחילו להגיע עוד ועוד ידיעות על מכרים שנרצחו, על חברים שאיבדו את כל המשפחה שלהם, לא כשהייתי צריכה ללכת בשלושה שבועות ליותר לוויות ממה שהייתי בכל חיי לפני כן, לא כשהייתי בלוויה של סאמר טלאלקה.

כל הזמן הזה, הרגשתי את הבכי תקוע בפנים, כמו אפצ'י שמסרב לצאת אבל לא מפסיק לדגדג.

ירדו לי כמה דמעות כשקראתי שקטלב שם קץ לחייו, אבל גם אז זה לא היה בכי ממש.

מאז 7/10 הרגשתי חסומה לגמרי רגשית וזה השפיע עלי בכל מישור אחר.

התחלתי להזניח קשרים, לישון פחות טוב, שגרת האימונים והאכילה שלי נהרסה וכל התחביבים שלי נזנחו.

פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי לעשות הרבה חוץ מלהתקיים.

אתמול בלילה סוף סוף בכיתי כמו שצריך. אני לא יודעת למה דווקא עכשיו או מה שחרר את זה, אבל איך שלא יהיה, זה הגיע.

היום בבוקר קמתי בתחושה של כוחות מחודשים שלא היו לי כל הזמן הזה.

גם בעבודה שאלו אם משהו אצלי שונה.

אולי עכשיו יהיה לי כוח לחזור לחיות.

אני מתחילה פשוט לשלוח את זה בתגובה לכל הפניות המוזרות עם ההזמנות לסקס, אורגיות, הצעות לשרת אותי ושאר ההזויים שלא מבינים איך לא פונים.

מישהו נוסע או מכיר מישהו שנוסע מגבעתיים לבאר שבע ויכול לקחת טרמפיסטית?

היא חייבת להגיע לחתולה שלה שנמצאת בדירה בב"ש.

חזור כבר יש לה טרמפ.