החיים בטריקולור

ואני במצב רוח טוב היום

שמתי לב שבדיונים ומדריכים למיניהם לזיהוי מערכת יחסים רעילה, כמעט לא מוזכר שימוש בהומור כתירוץ להתנהגות אלימה ופוגענית.

כשאחד הפרטנרים עושה מתיחות משפילות/מסוכנות או צוחק על חשבון הצד השני או מזלזל אבל בנימה כאילו מבודחת או לא מכבד בקשות להפסיק לצחוק על נושא מסוים שמהווה נקודה רגישה או מתעקש להמשיך לצחוק כשביקשו ממנו רגע של רצינות.

לרוב, התגובות של אדם שפועל באופן הזה לניסיונות לגרום לו להבין שזה לא מקובל יהיו משהו כמו "את/ה סתם כבד/ה" או "אין לך חוש הומור" או "אין בעיה, אני אדע שאסור לצחוק אותך".

הייתי בעבר במערכת יחסים עם אדם שנראה לו נורא מצחיק לתת מכה לכסא שעליתי עליו להוריד משהו ממדף גבוה ולראות אותי מנסה לא ליפול ולהתחיל לספר בדיחות אינפנטיליות כששיתפתי אותו בדאגות לגביה מצבה הבריאותי של אמא שלי.

בכל אחת מהפעמים הואשמתי שאני סתם כבדה, שאסור לצחוק איתי, שאני בוחרת להיעלב ושאני מנסה לדכא אותו.

לקח לי שנים להבין שאני לא הייתי הבעיה.

לצפות שהפרטנר לא יזלזל בדאגה אמיתית לגמרי שיש לנו או לא יעשה משהו שעלול לסכן אותנו באמתלה של הומור זה הגיוני.

בדיחה אמורה לעשות טוב לכל המעורבים ולא הכל אמור להיות רק מצחיק ושמח וקליל. אמור להיות איזון ויש רגעים שבהם אמורים לשמור על רצינות.

הבעיה היא שהייתי אז צעירה מאוד ולמשך לא מעט זמן האמנתי שהבעיה היא בי ושאני פשוט כבדה מדי.

זלזול וביטול הם זלזול וביטול, לא הומור ואל תתנו לאף אחד לומר לכן/ם אחרת.

לראות את אותו נשלט עובר בין כמה שולטות כאן, כל כמה חודשים מישהי אחרת וכולן מעלות תמונות מסשנים איתו.

מעניין אם הן יודעות זו על זו או מזהות אותו מהתמונות אצל אחרות.

מטרת הפוסט הבא הוא בעיקר פריקה, למרות שהוא עוסק בפוליטיקה.

אני צופה שיהיו תגובות, אבל נסו בבקשה להבין מה אני באה לומר ולא ליפול למקומות הרגילים שתגובות לפוסטים מהסוג הזה הולכות אליהם.

גם לא מתחייבת להגיב או לנהל דיון. כאמור, באתי לפרוק.

אני בכוונה לא נכנסת כאן לשאלות של ימין או שמאל או מי צריך להיות ראש ממשלה. זה לא מה שאני מתעסקת בו כרגע, אבל אני כן יודעת בוודאות כמה דברים:

1. לפעמים דיקטטורה קמה באמצעות הפיכה אלימה ואז ממש קל להבין שזאת דיקטטורה, אבל הרבה פעמים דיקטטורות מתבשלות לאט, במשך שנים ואפילו עשורים, כאשר החרויות נשללות מהאזרחים בהדרגה, בצעדים קטנים שכמעט לא מורגשים, רמת החיים יורדת לאט וכל יום מספרים לנו שמי אשם זה האויב X ועד שלא ננצח אותו, נמשיך להדק את החגורות, בשעה שמי שמנהל את המדינה הולך ומתעשר באופן חסר פרופורציה.

יש המון דוגמאות לזה בעולם ובכולן, עד שאנשים מתחילים להבין מה קורה, זה כבר מאוחר מדי. כמו בסיפור עם הצפרדעים בתוך סיר בישול.

2. אין דבר כזה דיכוי סלקטיבי. האמירה על כך שכל עוד לא כולם חופשיים, אף אחד לא חופשי היא לא ססמא ריקה מתוכן. ככה פועלים משטרים דיקטטוריים בהתהוות: הם מנסים. בקטנה, בהתחלה.

ברגע שרואים שדיכוי של קבוצה מסוימת או רעיון מסוים עבר לאנשים חלק בגרון, מנסים עוד קצת. אם אין מי שיעצור את זה, בסופו של דבר מגיעים לנקודה של חיסול האופוזיציה, ביטול חופש העיתונות ומשם הדרך לכליאה על שיתוף פוסט בטוויטר היא קצרה. סימון של כל מי שמעז לבקר את המדינה כבוגד כבר יש לנו.

משטר שמרגיש חופשי לדכא קבוצה מסוימת, לעולם לא יעצור רק שם. 

3. רוסיה היא דוגמא מצוינת למה שקורה כשהשלטון לא מתחלף זמן רב מדי.

4. להפגין נגד הממשלה, נגד ראש הממשלה או נגד מדיניות מסוימת ולקרוא לראש הממשלה להתפטר אלה לא פעולות אנטי דמוקרטיות. בדיוק ההפך-אלה כלים לגיטימיים שצריכים להיות זמינים לכל אזרח במדינה דמוקרטית.

לחשוב שדמוקרטיה זה "מה שהרוב רוצה" זה נאיבי במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, זה חוסר הבנה של משמעות המונח. 

בלי כלים יעילים להגנה על האזרחים מפני פעולות לא לגיטימיות של המשטר ולהגנה על מיעוטים מפני עריצות הרוב, בלי חופש אמיתי לבטא התנגדות ולהשמיע את קולם של אלה שלא מסכימים עם פעולות נבחרי הציבור, זאת לא דמורקטיה.

5. זהו תפקיד המדינה לשרת את האזרחים, לא להיפך.

אבל לא ראה חברים. בכלל.

אפילו לא פרק אחד.

ואני אוהבת מרק נמס בכוס ולא מתביישת בזה.

שאפשר לחוות שברון לב גם ממישהו שלא פגשת מעולם