מטרת הפוסט הבא הוא בעיקר פריקה, למרות שהוא עוסק בפוליטיקה.
אני צופה שיהיו תגובות, אבל נסו בבקשה להבין מה אני באה לומר ולא ליפול למקומות הרגילים שתגובות לפוסטים מהסוג הזה הולכות אליהם.
גם לא מתחייבת להגיב או לנהל דיון. כאמור, באתי לפרוק.
אני בכוונה לא נכנסת כאן לשאלות של ימין או שמאל או מי צריך להיות ראש ממשלה. זה לא מה שאני מתעסקת בו כרגע, אבל אני כן יודעת בוודאות כמה דברים:
1. לפעמים דיקטטורה קמה באמצעות הפיכה אלימה ואז ממש קל להבין שזאת דיקטטורה, אבל הרבה פעמים דיקטטורות מתבשלות לאט, במשך שנים ואפילו עשורים, כאשר החרויות נשללות מהאזרחים בהדרגה, בצעדים קטנים שכמעט לא מורגשים, רמת החיים יורדת לאט וכל יום מספרים לנו שמי אשם זה האויב X ועד שלא ננצח אותו, נמשיך להדק את החגורות, בשעה שמי שמנהל את המדינה הולך ומתעשר באופן חסר פרופורציה.
יש המון דוגמאות לזה בעולם ובכולן, עד שאנשים מתחילים להבין מה קורה, זה כבר מאוחר מדי. כמו בסיפור עם הצפרדעים בתוך סיר בישול.
2. אין דבר כזה דיכוי סלקטיבי. האמירה על כך שכל עוד לא כולם חופשיים, אף אחד לא חופשי היא לא ססמא ריקה מתוכן. ככה פועלים משטרים דיקטטוריים בהתהוות: הם מנסים. בקטנה, בהתחלה.
ברגע שרואים שדיכוי של קבוצה מסוימת או רעיון מסוים עבר לאנשים חלק בגרון, מנסים עוד קצת. אם אין מי שיעצור את זה, בסופו של דבר מגיעים לנקודה של חיסול האופוזיציה, ביטול חופש העיתונות ומשם הדרך לכליאה על שיתוף פוסט בטוויטר היא קצרה. סימון של כל מי שמעז לבקר את המדינה כבוגד כבר יש לנו.
משטר שמרגיש חופשי לדכא קבוצה מסוימת, לעולם לא יעצור רק שם.
3. רוסיה היא דוגמא מצוינת למה שקורה כשהשלטון לא מתחלף זמן רב מדי.
4. להפגין נגד הממשלה, נגד ראש הממשלה או נגד מדיניות מסוימת ולקרוא לראש הממשלה להתפטר אלה לא פעולות אנטי דמוקרטיות. בדיוק ההפך-אלה כלים לגיטימיים שצריכים להיות זמינים לכל אזרח במדינה דמוקרטית.
לחשוב שדמוקרטיה זה "מה שהרוב רוצה" זה נאיבי במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, זה חוסר הבנה של משמעות המונח.
בלי כלים יעילים להגנה על האזרחים מפני פעולות לא לגיטימיות של המשטר ולהגנה על מיעוטים מפני עריצות הרוב, בלי חופש אמיתי לבטא התנגדות ולהשמיע את קולם של אלה שלא מסכימים עם פעולות נבחרי הציבור, זאת לא דמורקטיה.
5. זהו תפקיד המדינה לשרת את האזרחים, לא להיפך.
