שמתי לב שבדיונים ומדריכים למיניהם לזיהוי מערכת יחסים רעילה, כמעט לא מוזכר שימוש בהומור כתירוץ להתנהגות אלימה ופוגענית.
כשאחד הפרטנרים עושה מתיחות משפילות/מסוכנות או צוחק על חשבון הצד השני או מזלזל אבל בנימה כאילו מבודחת או לא מכבד בקשות להפסיק לצחוק על נושא מסוים שמהווה נקודה רגישה או מתעקש להמשיך לצחוק כשביקשו ממנו רגע של רצינות.
לרוב, התגובות של אדם שפועל באופן הזה לניסיונות לגרום לו להבין שזה לא מקובל יהיו משהו כמו "את/ה סתם כבד/ה" או "אין לך חוש הומור" או "אין בעיה, אני אדע שאסור לצחוק אותך".
הייתי בעבר במערכת יחסים עם אדם שנראה לו נורא מצחיק לתת מכה לכסא שעליתי עליו להוריד משהו ממדף גבוה ולראות אותי מנסה לא ליפול ולהתחיל לספר בדיחות אינפנטיליות כששיתפתי אותו בדאגות לגביה מצבה הבריאותי של אמא שלי.
בכל אחת מהפעמים הואשמתי שאני סתם כבדה, שאסור לצחוק איתי, שאני בוחרת להיעלב ושאני מנסה לדכא אותו.
לקח לי שנים להבין שאני לא הייתי הבעיה.
לצפות שהפרטנר לא יזלזל בדאגה אמיתית לגמרי שיש לנו או לא יעשה משהו שעלול לסכן אותנו באמתלה של הומור זה הגיוני.
בדיחה אמורה לעשות טוב לכל המעורבים ולא הכל אמור להיות רק מצחיק ושמח וקליל. אמור להיות איזון ויש רגעים שבהם אמורים לשמור על רצינות.
הבעיה היא שהייתי אז צעירה מאוד ולמשך לא מעט זמן האמנתי שהבעיה היא בי ושאני פשוט כבדה מדי.
זלזול וביטול הם זלזול וביטול, לא הומור ואל תתנו לאף אחד לומר לכן/ם אחרת.
