אמ;לק זה חרא רעיל.
אי שם בגיל 22, כשהייתי עדיין עם ראש מלא רעיונות רומנטיים ועדיין האמנתי שאני מונוגמית, יצאתי עם הגבר הכי קנאי שפגשתי בחיים שלי. הוא היה מבוגר ממני, בן 30 כשהכרנו. תחילת שנות ה-20 הפרש של שמונה שנים מרגיש כמו המון כך שראיתי בו מישהו מבוגר ומנוסה יותר ממני והתאהבתי בו חזק מדי ומהר מדי.
כמו שבדרך כלל קורה בקשרים עם אנשים מהסוג הזה, לו לקח זמן להראות לי את הצד הזה באישיות שלו ולי לקחת זמן לראות.
זה התחיל מסיפור קורע לב על אקסית שבגדה בו ומאז הוא איבד את היכולת לתת אמון. אז האמנתי לסיפור הזה, אבל לאור ההתנהלות שלו מולי, אני בכלל לא בטוחה שהיא אכן בגדה ולא מדובר על פרי דמיונו.
ההמשך היה קלאסי, כאילו כל המאמרים בנושא אי פעם נכתבו עליו באופן אישי.
הערות על לבוש שלטעמו היה חשוף מדי, עקיצות כמו "בשביל מי את מתאפרת ככה כשאת הולכת לעבודה?", שאלות בלתי פוסקות, שיחות טלפון שכל תכליתן לבדוק כמה מהר אני עונה, בילויים עם חברות שנהרסו כי הוא לא הפסיק להתקשר, לתחקר ולפעמים גם הגיע פיזית למקום שאני נמצאת בו. כל הטוב הזה כמובן תובל גם בהמון סלאט שיימינג שגרם לי להאמין המון זמן שמשהו במיניות שלי דפוק לגמרי ושאני מפלרטטת עם כל גבר שנקרה בדרכי בלי לשים לב שאני עושה את זה. שנים אחרי זה עדיין המשכתי להאמין שאני פשוט פלרטטנית מטבעי ולא שולטת בזה.
השיא היה כשהוטרדתי מינית על ידי קולגה וכשסיפרתי לו, הוא האשים אותי.
לא יכולתי ליזום סקס, זה הוריד לו את החשק. הוא לא היה מסוגל לשאת את המחשבה על זה שיש לי בכלל מיניות שלא מתעוררת רק בתגובה ליוזמה שלו.
החלק הקצת מצחיק בסיפור הזה הוא שההתנהגות הזאת רק גרמה לי לפתח מנגנון הסתרה יעיל יותר ולשקר לו בלי הפסקה, מתוך ההבנה שזה יתן לי שקט תעשייתי בבית.
ידיד קנה לי שרשרת מתנה ליום הולדת. סיפרתי לו שזאת מתנה מאמא שלי.
ידיד אחר הביא לי פרחים ליום האישה. זה לא היה משהו חריג, הוא הביא פרחים לי ולעוד שתי ידידות קרובות שהיו לו. כדי להימנע מעוד ריב, סיפרתי לו שקניתי את הפרחים בעצמי.
ההתנהגות שלו בעצם גרמה לזה שהדבר שהוא הכי פחד ממנו קרה.
מעולם לא בגדתי בו במובן של להיות עם אדם אחר בזמן שאני איתו, אבל הסתרתי ממנו דברים כל הזמן.
לקח לי שנים להבין כמה חסר בטחון הוא היה מולי וכמה פחד היה בו. תמיד הרגשתי חלשה מולו ולא הבנתי שהוא מונע על ידי פחד מאוד חזק שמעביר אותו על דעתו ובסופו של דבר הפחד מלאבד גרם לו לאבד. מטבע הדברים, לא הצלחתי להמשיך לשאת את זה.
אני לא טוענת שפחדים מהסוג הזה אינם לגיטימיים כשלעצמם. אנחנו בני אדם, כל אחד מגיע לקשר עם המטען והעבר הכואב שלו וזה לא תמיד לא מבוסס. לפעמים אנחנו יודעים שמשהו באמת קורה. לדוגמא, בקשר האחרון שהייתי בו, היה לי מאוד ברור שזה בדרך להסתיים כשלושה שבועות לפני שזה קרה בפועל. לא יכולתי לשים על זה את האצבע, אבל היה מאוד ברור שאנחנו מדברים פחות, שהוא פחות יוזם, הפסיק להגיד לי מילים מסוימות וכו'.
מותר להרגיש את כל מגוון הרגשות הקיימים ובקשר תקין אמור להיות מקום לפתוח דברים ולהתמודד איתם יחד ואמון אמורים להרוויח, לא לקבל כברירת מחדל אבל האחריות להתמודדות היא קודם כל על הצד שמרגיש קנאה ולהפיל את זה על הצד שני בצורה של חוסר אמון תמידי זאת דרך התמודדות מאוד גרועה.
אם אתם נמצאים בקשר עם אדם שלאורך זמן לא מעורר בכם אמון-שחררו אותו לדרכו. לנסות לשנות ולהגביל אנשים יגרום לכם לאבד אותם ממילא, עדיף למנוע את זה מראש ולחסוך לכל המעורבים סצנות קנאה ודרמות.
