לפני 3 שנים. 9 באוגוסט 2021 בשעה 20:38
היא התחושה המתמדת שאי אפשר לעצור.
ירשתי מאבא שלי את העקשנות והורקהוליקיות, כל יום מחלה שאני לוקחת תמיד מלווה בתחושת אשמה והלקאה עצמית על זה שיש לי אחריות, יש עבודה שלא נעשית, יש אנשים שתלויים בי ומחשבות דומות של אדם דפוק שהתרגל להעמיס על עצמו מדי ולא יודע איך להפסיק.
עם הזמן פיתחתי יכולת מופלאה לתפקד נהדר גם כשכל מה שאני רוצה זה לבכות בתנוחה עוברית, אפילו אנשים שמכירים אותי ממש טוב לא תמיד יודעים לזהות מה קורה בפנים כי אני פשוט מחביאה את החלק הזה עד שאני נשארת לבד עם המחשבות שלי ולפעמים כל כך בא לי להתפרק, לשים זין על הכל, לשכב במיטה ולא לצאת ממנה, לא לדאוג יותר לאף אחד, לא להעמיד פנים, פשוט פעם אחת בחיים להרשות לעצמי לקרוס באמת.
