בדיוק חגגתי יום הולדת 33, הגיעו המון אנשים והיה לי לילה מדהים אבל יום למחרת עברתי על התמונות ולא מצאתי אפילו אחת שבה אהבתי את עצמי.
הייתי אז במשקל הכי גבוה שאי פעם הגעתי אליו, 97 ק"ג זה ברוב המקרים המון גם לנשים גבוהות ממני ואני מטר ובמבה.
חייתי על פחמימות ריקות, עישנתי אל.אם. אדום כמו סתומה ובקושי הזזתי את עצמי. זה התחיל מתקופה של דיכאון ממש קשוח שבמהלכה כמעט ולא יצאתי מהמיטה והפך להרגל מגונה.
אני לא בטוחה איך קרה שחטפתי את הכאפה מכמה תמונות ולא מהעובדה שחודשים היה לי קשה לעלות את המדרגות לדירה שלי, אבל העיקר שמשהו עשה את העבודה.
כמו כל דבר בחיים שלי, גם כאן השינוי היה קיצוני מאוד ומיידי מהרגע שקלטתי את המצב שהגעתי אליו.
כל החטיפים והפסטות שהיו בבית הלכו באותו רגע לתרומה, מה שנשאר מהסיגריות ניתן במתנה לאחד ההומלסים שמסתובבים בשכונה שלי, יום למחרת ישבתי עם חבר דיאטן ובנינו תפריט ובאותו ערב יצאתי להליכה ארוכה אחרי שנים שבקושי הפעלתי את הגוף.
ציפיתי שיהיה לי קשוח ממש אבל האמת היא שנהנתי מכל שניה. בהמשך גם התחלתי מאוד לאהוב את ההליכות האלה ובאופן כללי להעדיף להתנייד ברגל. זה הפך להיות זמן עם עצמי, לנקות את הראש בסוף היום.
תוך חודש כל הבגדים שלי נעשו גדולים עלי, אחרי חודשיים הלחיים שלי קצת שקעו פנימה וגיליתי מחדש את הצוואר שלי, אחרי שלושה חודשים גיליתי שאני יכולה לקנות בגדים בזארה ואחרי ארבעה חודשים כבר לא התחשק לי בצק.
התחלתי לעלות במדרגות בקלות ובלי להתנשף כמה דקות אחרי כל פעם, הצרבות נעלמו ותוך זמן מאוד קצר הצלחתי להתמודד עם טיול של כמה שעות בנחל צין. לא מסלול קשה במיוחד, אבל באותה נקודת זמן זה היה ניצחון קטן.
מאז ועד היום הרדתי 40 ק"ג אבל ההישג הכי משמעותי מבחינתי הוא שגם הצלחתי לשמור על זה לאורך זמן בלי לשלם על זה בסטרס תמידי סביב משקל. היום אני אוכלת כל מה שבא לי, רק מקפידה לא להגזים עם הכמויות.
התקופה האחרונה גרמה לי להזכיר לעצמי שלהפעיל את הגוף עושה לי טוב נפשית והעובדה שלא נפלתי לאכילה רגשית בשבועיים האחרונים חידדה לי שאני מתמודדת עם עצמי הרבה יותר טוב היום.
אני מתה על התחושה של שרירים שעבדו אחרי אימון ואוהבת להרגיש שהגוף שלי מתחזק, אבל הרווח הכי משמעותי שלי כאן הוא נפשי.
הצפת אנדורפינים מהולה בתחושת הישג וכאב מספק של גוף שעבד זה שילוב נהדר נגד דיכאון.
