אני עומדת לעשות סלט מחשבתי כאן, כי אני לא לגמרי יודעת מה אני מנסה לומר. עמכם הסליחה.
כבר די הרבה שנים שאני מפלרטטת עם הדת ובאופן כללי עם הרעיון שקיים משהו גדול יותר מכולנו שמנהל פה את הכל ושכל הבלגן הזה הוא חלק מאיזו תכנית על נשגבת מאתנו.
יש ברעיון הזה משהו שמפחיד את רוב האנשים שאני מכירה (בניגוד אלי, רוב בני המשפחה והחברים שלי מאוד סגורים על היותם אתאיסטים) ומשהו מנחם עבורי.
בתור חולת שליטה, שחייבת כל רגע להיות מודעת לכל פרט קטן בחיים שלי, תחרותית בקטע מפגר ושונאת להיכשל, יש משהו מאוד מרגיע במחשבה על זה שמשלכתחילה לא הכל בכלל תלוי בי. אף פעם לא הייתי חזקה בלקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנות, רק בשנים האחרונות התחלתי להפנים את העובדה הפשוטה שאני אנושית ומכאן שאני לא כל יכולה ולפעמים התזכורת שאני רק גרגר קטן וחסר חשיבות במונחים של היקום כולו, מכניסה אותי לפרופורציות.
אני יודעת בוודאות ששתי הדתות היחידות בעולם שהייתי מסוגלת לחיות בשלום עם אורח החיים שהן דורשות אלה יהדות ונצרות פרובולסבית, כי הן לא דוגלות בהתנזרות מוחלטת מהנאות גופניות לטובת איזשהו גן עדן מדומין בעולם הבא שבתכלס אין לנו מושג אם יש כזה או לא.
אני מסרבת לקבל את האפשרות שישות כל כך חכמה ובעלת כאלה יכולות, שיצרה משהו כל כך גדול ומורכב, נתנה לנו את היכולת להנות מהגוף שלנו אך ורק במטרה לבחון אותנו כל החיים ולגרום לנו להיאבק בעצמינו.
הייתי יכולה אפילו לחיות בשלום עם לבוש צנוע או שמירת שבת. שני הדברים לא נשמעים כמו משהו שיווה אתגר מיוחד עבורי. ממילא רוב השבתות שלי עוברות ברביצה כי אני מגיעה אליהן מותשת ואני לא רואה בעיה בלחשוף טיפה פחות עור. אני בכל מקרה לא כל כך אוהבת להתלבש מאוד חשוף.
ניהלתי בעבר מערכות יחסים עם אנשים דתיים וחייתי לגמרי בשלום עם זה שהמשמעות של סופ"ש ביחד היא שלא מפעילים מוזיקה או טלוויזיה יום וחצי.
העניין הוא שכשאני באמת רוצה להכניס משהו לחיים שלי, אני בדרך כלל הולכת על זה בצעדים מאוד בטוחים בלי להביט לאחור ואני באמת לא יודעת מה עוצר אותי כאן, אבל אני בוודאות לא במקום של פשוט לוותר על אורח חיים חילוני.
אני לא אתאיסטית בוודאות, אבל גם לא מאמינה בכלום מספיק חזק. אני יודעת שמה שחשוב זאת האמונה שבלב ולא הטקסים, אבל פעם אחת בחיים בא לי להרגיש שייכת לאנשהו ולו רק כדי לדעת אם יש לי בכלל את היכולת הזאת.
