בגיל 18, קצת אחרי שסיימתי טירונות, הכרתי מישהו ונורא מהר נשאבתי לתוך קשר רעיל שבו הבן אדם כל כמה זמן מספר לי כמה אני מגעילה אותו וכמה הוא מאוהב במישהי אחרת ונפרד ממני אבל גם לא באמת משחרר ממני ותוך זמן קצר מבקש לחזור. באותה תקופה הייתי עם הערכה עצמית ברצפה, חרדה חברתית שרק כמה שנים אחרי זה למדתי שיש לי והתחלתי לטפל בה ודי בודדה וצמאה לאהבה, גם כזאת שמגיעה בפירורים, אז חזרתי אליו כל פעם מחדש עד לפעם הבאה.
הצלחתי להביא את עצמי להתנתק ממנו רק אחרי שיצאתי מהצבא וטסתי לטייל ואת הנזק מהקשר הזה לקח לי עוד המון לתקן.
לא מזמן, נתקלתי בו לגמרי במקרה בקבוצת פייסבוק כלשהי. הוא פנה אלי בהודעה פרטית וביקש הזדמנות להתנצל ולהסביר את עצמו על מה שהיה אז.
אני בגישה של לתת צ'אנס למי שמראה שרוצה לקחת אחריות למעשים שלו, אז הסכמתי להיפגש איתו ובפגישה הזאת התברר שהוא נשאר האדם הרעיל שהוא היה.
תוך כדי שהוא מספר לי שאין לו ממש חברים והוא מאוד בודד ושהבחורה האחרונה שהוא יצא איתה, לא רוצה שום קשר אליו (מענייו למה), הוא הספיק לרדת על הקעקועים שלי, על הלבוש והשיער שלי, על פוליאמוריה, לזרוק כמה הערות הומופוביות ולקטול את העבודה שלי.
ישבתי מולו והרגשתי איך מנגנון הריצוי מפעם מתחיל להשתלט עלי ואיך מתעורר בי הדחף לגרום לו לחזור בו, להוכיח לו שאני לא מכוערת, שהקעקועים שלי לא מביכים, שאני לא לוזרית וכו', איך אני רוצה לשמוע ממנו דברים אחרים.
לפני כמה שנים הייתי כנראה נשאבת לזה, אבל הפעם שמעתי גם קול אחר. את הקול שאומר "מי הוא בכלל? הוא סתם אפיזודה חולפת מהעבר. איש שהכרת לפני עשרים שנה ואין לו שום משמעות בחיים שלך היום" והקשבתי לקול הזה.
הודעתי לו שאני הולכת ואחרי שכבר הייתי רחוקה ממנו פיזית, שלחתי הודעה שאין בחיים שלי מקום לאנשים שלא מסוגלים או מעוניינים לתקשר איתי בלי לנסות להוריד אותי למטה וחסמתי.
אני גאה בעצמי.
