אחד היום, בעקבות שיחה עם חברה שהבנתי שהגיע הזמו לשחרר, למרות שהיא חברה של שנים ולמרות שזה כואב לי כאילו אני קורעת חתיכה מעצמי: יש אנשים, שיהיו נוכחים רק כשרע להם.
כשהם במקום לא טוב בחיים שלהם, בגלל שברון לב/משבר/דיכאון הם יצרו קשר, ירעיפו עליכם אהבה, ירצו להיפגש ויעשו בשביל זה מאמץ אקטיבי אבל כשטוב להם, פתאום אתם מפסיקים להיות קיימים. אני לא מדברת על זמינות נמוכה יותר, אלא על דממת אלחוט. פתאום אתם היחידים שיוצרים קשר ואם תיפגשו, זה יהיה "על הדרך".
לדוגמא, אותה חברה הגיעה ליום ההולדת האחרון שלי רק כי היא רבה עם הבן זוג שלה והם היו על סף פרידה. לפני הריב היא הודיעה לי שלא תגיע ואחרי הייתה מוכנה פתאום לבוא והגיעה ממש מהר. מאז לא התראנו ובקושי דיברנו ולא כי אני לא מנסה אבל כשכבר כן יש שיחה, היא מספרת כמה טוב לה עכשיו וכמה היא מאושרת. אני הכי שמחה בשבילה בעולם, באמת. אבל איך יכול להיות שרק כשחרא לך את נזכרת בי פתאום?
אנשים שמתנהגים ככה אלה לא חברים, אלה ערפדי אנרגיה.