שאני פחות אוהבת את מה שאני רואה במראה.
כן, אני שמטיפה לאהבה עצמית בכל מידה וכל מבנה גוף, שתמיד מרימה לכל החברות שלי ותמיד משכנעת את כולן שהן יפות ומושלמות, לא תמיד אוהבת את הגוף שלי.
אחרי כמה שנים של תנודות משקל, אכילה רגשית, משטר קפדני, ירידה משמעותית שמאז הצלחתי לשמור עליה חוץ מאיזה 4 ק"ג שעליתי בעקבות הפסקת עישון, הגעתי למקום שאני לא מרגישה צורך להתחבא.
אני עדיין רחוקה מאידיאל הרזון המיינסטרימי, אבל יכולה לקנות בגדים בזארה, אפילו לא במידה הכי גדולה בחנות ובשלב כלשהו גם למדתי להנות מהגוף שלי גם ברמה האסתטית, אבל גם מהדברים שהגוף הזה יודע לעשות. מהיכולת שלו לקחת אותי ממקום למקום, ליצור דברים באמצעות הידיים, לרקוד, להרגיש הצפת אנדורפינים אחרי אימון טוב, להנות מריחות וטעמים של אוכל, לקבל אורגזמות, להעניק הנאה מינית לאנשים אחרים. כל אלה דברים נפלאים שאני סוף סוף מעריכה והם בכלל לא תלויים במראה, משקל או היקפים.
למדתי לא להתעלל בגוף שלי עם בגדים לא נוחים ונעלי עקב מטורפות. למדתי לא להגיע למצב שאני אוכלת יותר מדי ונגעלת מעצמי אחרי וגם לא מרעיבה את עצמי.
עשיתי דרך מאוד משמעותית ואני באמת גאה בעצמי עליה ובכל זאת, יש ימים שאני פשוט מסתכלת על עצמי ולא אוהבת את הגוף הזה.
פתאום מפריעה לי הבטן הלא שטוחה, פתאום בא לי להיות צרה יותר באגן, פתאום החזה נראה לי לא מספיק גדול או לא מספיק מורם, פתאום אני מתחילה לשים לב לכל הפגמים, שביום טוב יותר הייתי אומרת שהם בכלל לא פגמים אלא פשוט מאפיינים נורמליים לגמרי של גוף אנושי.
אני מבינה שזה כנראה שילוב של חום גבוה עם העובדה שלא זזתי מספיק בימים האחרונים ושבעוד יום-יומיים ארגיש אחרת לגמרי אבל יש משהו מבהיל בידיעה שהיכולת שלי להעריך ולאהוב את הגוף שלי כל כך שבירה ולא יציבה.
