אז אחד הדברים שבגללו אני מרגישה צורך לכתוב, זה האובדן שחווינו- הנסיך שלי ואני- בזמן האחרון.
הכל התחיל לפני יותר משנה, כשהתחלנו לנסות להביא ילדים לעולם. אחרי הכל, כבר הרגשנו מאד מוכנים ובשלים לכך.
ניסינו במשך כשנה, וכשראינו שזה לא הולך- קבענו תור לרופא כדי להבין איפה הבעיה. יומיים לפני התור גיליתי שאני בהריון.
שבועיים מאוחר יותר גילינו שמדובר בתאומים.
היינו מאושרים, למרות שההריון היה קצת מסובך- היינו במעקב צמוד ויצאתי לשמירת הריון בשלב די מוקדם.
ואז, לפני שבוע וחצי, בערב ליל הסדר- ירדו לי המים.
בסך הכל שבוע 18 להריון, הרבה יותר מדי מוקדם, וברגע שזה קרה כבר היה לי ברור שהם לא ישרדו.
הגענו לבית החולים ואחרי בדיקה זריזה כבר היה ברור שאני בעצם בלידה, עם פתיחה והכל.
הם יצאו די מהר ודי בקלות. קטנים וחסרי ישע, ובלי דופק.
אחר כך לקחו אותי לחדר ניתוח כדי לעשות גרדה ולוודא שאין שאריות ברחם.
בשלב הזה הייתי מטושטשת לגמרי מחומרי ההרדמה שנתנו לי, והתעוררתי כמה שעות אחר כך בחדר ההתאוששות.
הנסיך שלי יושב ליידי, מנשק לי את היד, מלטף אותי, מחכה שאתעורר.
רק אחר כך למדתי ממנו כמה הוא היה בחרדות עליי, לאבד אותי.
כשחזרנו הביתה לאחר כמה ימי אשפוז, נכנסנו לחדר השינה ולא הפסקנו לבכות, מחובקים.
כל מה שלא יצא בבית החולים יצא שם.
ועכשיו נשארה תחושת הריקנות הפנימית, הבטן רכה וריקה, בלב יש חור שחור ענק וכואב.
כל הזמן חוזרת אליי תחושת חוסר האונים הזו ברגע שהתחילו לרדת לי המים, הידיעה שמשהו רע קורה לילדים שלי שעוד לא נולדו, ואין לי איך לעצור את זה. לא יכולתי להגן עליהם.
הנסיך שלי מתמודד עם זה בצורה מדהימה. הוא כואב בנפש בדיוק כמוני, אבל עם זאת מכיל אותי ודואג לי, ובאופן כללי מתנהג כמו באפטר קייר הארוך בהיסטוריה.
אני לא יודעת מה עשיתי טוב בחיים שלי שמגיע לי מישהו כמוהו.
הידיעה שהוא איתי מחזקת אותי וזה הדבר היחיד שמנחם אותי כרגע.
מבטיחה לכתוב גם על בדס"מ, אל תדאגו. זה יגיע.
