חלומות תמיד היו חלק מהחיים שלי.
אני חולמת על הכל.
חלומות כחולים ורטובים. סיוטים על אלו שאני אוהבת. חלומות ביזארים ומוזרים. חלומות נעימים. חלומות שבהם אנשים יקרים לי שכבר אינם- מדברים איתי.
תמיד חשבתי שסיוטים שבהם קורה משהו לאהוביי הם הנוראיים ביותר.
אחרי הלידה השקטה שעברתי באפריל האחרון, התחלתי לסבול מסיוטים כאלו כמעט בכל לילה. אהובי מעיר אותי כי אני בוכה ומתפתלת מתוך שינה.
ככל שעובר הזמן, כך גדלים המרווחים בין הסיוטים האלו. עכשיו זה קורה בערך אחת לשבועיים.
היום הבנתי שהחלומות הכי גרועים הם דווקא לא הסיוטים, אלא החלומות הנעימים על מה שאנחנו רוצים יותר מכל דבר אחר בעולם. חלומות כל כך מוחשיים ואמיתיים, שכשמתעוררים לוקח לא מעט זמן להבין שזה היה רק חלום.
הבוקר התעוררתי מחלום כזה.
חלמתי שילדתי בן ואני מניקה אותו. אפילו נתתי לו שם. הכל הרגיש כל כך אמיתי... הכאב בחזה, הדימום של אחרי לידה, האושר העצום כשהאני שבחלום מגלה שנולד לה בן בריא. הכל מוחשי, כמעט אמיתי.
ואז התעוררתי.
זה כמו להתרסק על האדמה הקשה לאלפי רסיסים קטנטנים אחרי אופוריה מטורפת.
תנו לי סיוטים כל יום, עם הפחד אני כבר יודעת להתמודד. רק לא עוד חלומות כאלה, בבקשה.
אני לא מסוגלת לעמוד בכאב ובעצב שהם מביאים איתם.