חזרתי לשם, לארץ הרחוקה ההיא עם השלג, עם העם שדובר אנגלית וגם צרפתית.
חזרתי לשם לאחר תקופה ארוכה.
צלצלתי אליה.
7 שנים לא ראיתיה.
הזמן עשה את שלו, הרהרתי. אבל, גם זכרתי
איך לקחתי לידיי בתולה צעירה טרום 18 כמעט, שלהתנשק לא ידעה
ובמשך 4 שנים הפכתי אותה לזונה חמה, כלבה צייתנית, ואישה אוהבת.
זכרתי כיצד שידכתי לה את המהנדס ההוא שלקח אותה לארץ הזו הרחוקה.
זכרתי את שיחותיה הטראנסאנטלטיות מידי יום ביומו בו ביקשה עצה והכוונה.
זכרתי זכרתי כיצד צהלה כשנוכלה לדעת כי לאחר שפעלה כפי שהונחתה, ההוא הציע לה טבעת, נישואין, אזרחות וילד.
לכן, כשנכנסתי למלון בארץ הרחוקה ההיא באזורה הצפוני, שם הקהילה היהודית דלה עד מספר אחדות, החלטתי לצלצל.
"פעם כלבה, תמיד כלבה", אמרתי לעצמי אבל בספק רב.
היא ענתה אחרי מספר צלצולים. הופתעה מאוד אבל חסמה מייד כל אפשרות שתפגוש בי וציינה כי "מה שהיה היה". "קטע בשלב ההתבגרות" אמרה לי, כעת אני אשה נשואה עם בת שאני אוהבת וקריירה וטוב לי.
אחלתי לה רק טוב ונתקתי.
וכך, אחרי שבוע סיימתי את עניניי ושבתי לארץ.
עברה לה שנה ולפתע.. צלצול. המספר שהופיע על הצג לא נתן מקום לספקות. היא צלצלה מביתה שבחו"ל. סיפרה לי בהתלהבות שהיא מגיעה לארץ לחופשה קצרה אצל הוריה עם בתה, אך ללא בעלה.
פטפטה וסיפרה על הא ועל דא ולבסוף שאלה דרך אגב אם אתנגד לפגוש בה כשתגיע.
עניתי לה שאין בעיה.
"את יודעת היכן אני גר, צלצלי ותבואי לקפה, לעוגה ואולי לשוחח על "תקופת ההתבגרות", חייכתי.
לפני שבוע היא צלצלה. "אפשר להגיע מחר בבוקר?", שאלה.
סיפרה שהיא כאן שבועיים וסיימה את ביקורי כל המשפחה וקרוביה ואפילו היתה בחוף הים עם בתה. קבענו לתשע.
כשהיא נכנסה ראיתי שלא השתנתה הרבה. 7 שנים, הריון אחד וארץ רחוקה לא השפיעו מעבר לעובדת היותה חיוורת יותר ולא שזופה כה רגלה.
ישבה והכנתי לה קפה. אפילו פרסתי לכבודה עוגה שהבאתי מהקונדיטוריה. קרמשניט כמו שאהבה.
הביטה בי בעיניים מצועפות וסיפרה לי בגאוה על קורותיה, התאקלמותה, חברה חדשה ושפה חדשה שהפכה לה כשפת אם.
שתתה מה קפה, ולפתע השתתקה, הביטה בי, ונטלה את העוגה.
הבטתי בה בשתיקה והיא עם העוגה בידיה, חייכה ושאלה בשקט: "אני יודעת שאני לא צריכה. אבל, למען העבר, מותר לי לאכול מהעוגה?",
"תניחי אותה כאן על הריצפה" הצבעתי, "ותאכלי כשאת על 4 ובלי ידיים"
היא זעמה, התלבטה והתחבטה בתוכה אם לקום וללכת או להפוך את זה לבדיחה.
"אתה לא מתכוון לזה"..."מה שהיה היה".
"אם שאלת, זו התשובה", עניתי לה בשקט.
היא הססה ואז ירדה על 4 וטמנה את ראשה בצלחת. בלי ידיים.
קמתי, לקחתי חגורה מארון הבגדים, עמדתי מאחוריה והצלפתי.
היא נאנקה מכאב ומהפתעה כאחד. ואז התייצבה והרימה את ישבנה מולי.
"אני לא מצליף בכלבה לבושה בג'ינס", עניתי לה.
בלי לחשוב, נעמדה, משכה מעליה את המכנס, חזרה, כרעה והבליטה את עכוזה כלפי.
ספרתי עוד 10 הצלפות שהותירו בה סימנים שחורים, כחולים ואדומים.
שבתי ושקעתי בכורסא הישנה ואמרתי: כלבה, כעת שאנחנו יודעים מי את ומי אני, תגיעי לכאן, תוציאי את הזין ותמצצי כמו שלא מצצת כבר 7 שנים..
היא מצצה.
אולי אכתוב את ההמשך..
אך בינתיים לא..