לקח לה זמן קצר לחזור לכניעות המתמסרת הכלבתית אליה חונכה בשנים שהייתה איתי. זה היה לה טבעי וזרם ממנה כאילו לא נפרדנו לשנים רבות.
לאחר 4 ימי סשנים מטריפים, ישבה מולי מסומנת כולה בכחול, סגול, שחור, רפויה כולה אחרי סדרת אורגזמות ושקעה במחשבות.
"אתה מבין שכל השנים הללו עם בעלי הונילי, חייתי בריקנות וניסיתי להשקיע עצמי בדמות אישה שהיא לא היא", פלטה.
"פעם כלבה, תמיד כלבה", עניתי.
"אני לא רוצה לחזור, לא יכולה, לא רוצה"
"תחזרי לחיים יציבים עם בעל אוהב ונשלט"
"לא מסוגלת. לא יכולה יותר לסבול את הזיונים המשעממים האלה, לא יכולה לחיות בזיוף. לא רוצה"
"מה את רוצה?"
"להתגרש ולהגיע אליך"
היא ידעה כמוני שהעסק לא מציאותי. ידעה שהיא תתגבר, ידעה שאולי הפעם תצליח לבנות קיר חזק ואטום יותר שמעברו תוכל ותצליח לחיות בארץ הרחוקה ההיא עם השלג ודוברי אנגלית וצרפתית. בחלקת ארץ בה הקיץ נטול חום יולי אוגוסט ישראלי. נטול ים ונטול מדוזות. נפרדנו לשלום כשכף ידי סוטרת על ישבנה מעל המכנס ושיני נושכות את שפתה התחתונה עד זוב דם.
נסעה לבית הוריה.
אחרי מספר ימים עצרה מונית מול דלת ביתי. היא באה לחמש דקות של פרידה.
"אתה בטוח שזה מה שצריך להיות?", דמעה.
כן. תתחזקי ואם ממש יחסר לך אבל ממש, תמצאי לך קהילה ומאסטר שישכיחו את הצורך להגיע אלי.
השבוע ראיתי שהיא חסמה אותי בפייסבוק שלה.
הקיר נבנה.
