פעולות מכאניות שאני עושה: הגעתי לבית שלך. התעכבתי קצת בחנייה. נשמתי אוויר, והסתכלתי על הדלת. יצאתי והתקרבתי, ועמדתי מולה. נבוך ומפוחד, אבל לפחות לבד, כשאף אחד לא רואה.
הדפיקות שלי עצמי על הדלת הרעידו אותי, כי הם איימו לקרוע את הקרום המגן הזה, של הלבד. מפחיד. מפחיד מעבר למבוכה הטבעית. נכון שסיכמנו מראש על מילת ביטחון, אבל יש משהו מאיים באוויר, אחר. משהו שלא יכולתי לתפוס באותה עת, אלא רק אח"כ.
הדלת נפתחה וראיתי אותך בכניסה, מחזיקה כוס יין ביד. את כלכך יפה בשחור צמוד ובעקבים. העגילים שלך מבהיקים מתחת לתלתלים השופעים. הרגליים שלי כשלו לרגע, אבל לא יכולתי להתמקד בך הרבה, למען האמת. התמקדתי בעצמי. והעיניים שלך, חיות, ננעצות, מצפות, לא עזרו בזה. וחייכתי, כמיטב יכולתי. מודע לעצמי, מנסה להיות.. ייצוגי בשבילך, או בשביל עצמי? תחושת הלבדות שלי שהייתה נכונה וטבעית מחוץ לבית, הפכה לנטל קצת בזוי כאן, בפנים. מולך, הזוהרת והנינוחה.
לקחת את ידי, משכת אותי פנימה, והכנסת אותי לחדר ההוא. עם האביזרים השונים. הסתכלת עליי וצחקקת, גם כי היית טיפה שיכורה וגם כי כנראה ראית. את הכל, את המבוכה והגמלוניות שבכניסה שלי. את המחשבות שלא מותאמות. את ראית הכל כי את יודעת ומכירה,
וכי זה הבית שלך. הכללים שלך, שאני לא כלכך יודע. את המארחת. אני האורח?
"אתה קצת מבולבל" פסקת בחיוך, ונעמדת מולי, לוקחת עוד לגימה לאט, ומוסיפה בעניין "אז למה אתה פה בכלל?" הנחת את הכוס על השולחן. והתחלת להפשיט אותי.
את לא ממהרת, ואני מנסה לחשוב על תשובות תוך שאת פורמת את כפתורי חולצתי. "כי אני צריך להישלט, כי אני אוהב להישלט.., כי", צביטת כאב חדה קטעה את חוט מחשבתי לחלוטין. את סיימת עם הכפתורים והתחלת להשיל את מכנסיי, וביד שנייה צבטת בחוזקה את אחת מפטמותי וסובבת בפרעות. שוב. ושוב.
הזעתי מהכאב. השפלתי מבטי, אל המכנסיים המופשלים גם הן. "אתה אוהב את הכאב?"
לא ידעתי מה לענות, ולכן צחקקת וסובבת שוב. "לא שאלה קשה. אתה אוהב כאב או לא?". כאילו שלא ידעת.
"לא.. לא כל-כך" מלמלתי.
צחקקת שוב, בצחוק הפעמונים הקליל שלך, הממיס, וסובבת והפעם גם שרטת את הפטמה השנייה. כאב תופת.
"אז למה אתה פה? אני מאוד מכאיבה."
גמגמתי. אני שונא את הקול שלי.
"כי.. אני נשלט? כי אני אוהב לציית ולרצות. ככי.. ". הכאב היה בלתי נסבל ואת ידעת זאת. כי את מאוד מבינה בכאב, וכי ראיתי איך העיניים שלך נדלקות קצת מעונג. הפעם צחקת ממש. "לא, זאת רק תפאורת הרקע הלא-מחייבת. זאת לא הסיבה העיקרית".
לא טרחת להוריד לי את הבגדים עד הסוף, גררת אותי קצת באלימות מזרזת אל מה שנראה קצת כמו סוס קפיצה והצמדת את פלג גופי העליון אליו לאורכו. השלת את בד החולצה כלפי מעלה, חושפת את ישבני. "לא לזוז" לחשת לי בקול מתוק ומרגיע. "נבחר ביחד?". הלכת הצידה ונטלת קיין מפחיד מאוד למראה.
" לא, נו, את יודעת שאני לא אעמ..".
צרחתי. זה היה פתאומי, וחזק נורא.
ניסיתי לקום, אבל ביד מרגיעה ובטוחה, לא מאוד בכוח, קיבעת אותי חזרה לסוס.
צרחתי שוב כשהקיין ניחת על ישבני בעוצמה. זה היה בלתי נסבל בעליל. התפתלתי וניסיתי לקום, ושוב היד המרגיעה, המקבעת.
לא.. דיי.. נו".
פתאום תפס אותי פחד עצום. פראי לא נשלט. לא מובן. אני לא יודע איך הבחנת בו, אבל רכנת לעברי, והעיניים שלך היו אדומות מתשוקה.
" אתה יכול להגיד 'אדום', אבל אני אני יודעת שלא תגיד".
היד עברה אל העורף, ובדרך והציפרניים חרצו חריצים כואבים בגבי. המשכת לרכון אליי.
"כי אם תגיד אדום, הכל ייגמר ואתה תלך, ואני לא אהנה". זאת הייתה אמירה פשוטה. לא בתיאטרליות. ציינת עובדה יבשה. אמיתה. "ואז.. מה תעשה בכלל? לאן תלך בלי זה? בלעדיי? " צחקקת בעליזות, כמו ילדה שמקבלת מתנה." לא, אתה לא תגיד".
התרחקת כמה סנטימטרים, ובעודך רוכנת, בעודנו מביטים האחד בשנייה, האחד אחוז אימה וחוסר אונים והשניה בוערת, הצלפת בי שוב. כשהיד על עורפי מכריחה אותי להתבונן בעינייך. ושוב. ושוב. ושוב. התחלתי לצרוח וכיסית את פי. "עיניים מספיקות לי. קול יפריע לי" הערת. הייתי קרוב להתעלפות אולי, אבל צדקת. לא יכולתי במצב כזה לא לתת לך את הכל.
היד על פי הבהירה לי שמספיק הדיבורים. המשכת להצליף בכוח. הזדקפת, בשביל להתרכז בי. בשביל להתבונן בי רועד, נחנק קצת, סופג כאב מצמית ושומע אותך נהנית דרך נשימותייך.
הפסקת, ואני רעדתי בכל גופי. התעלמת, הובלת אותי למיטה והשכבת אותי על הגב.
"למה אתה פה?" שאלת בטון רטורי, "אתה פה כי אני צריכה, וכי אין לך ממש ברירה. אני צריכה את הגוף שלך, ראשון. ואח"כ מייד את הסבל שלך. ולכן אתה פה, ומשתדל מאוד להיות שימושי. ועכשיו אני צריכה לגמור. לגמור ולכתוב עליך."
הוצאת מהשידה את המחטים, "זה בסדר מבחינתך שאני אכתוב עליך כשאני גומרת", ציינת, והתיישבת לרכיבה על פניי." קדימה. להיות שימושי".
נתת לי קצב עם הדקירות, הפכת אותי לשימושי. התחלת לגנוח והרגשתי את הדקירות יותר תכופות. יותר כואבות. צרחתי לתוכך, וזה רק גרם לך להתחכך בי יותר. רכנת והסתכלת על הדם שלי. גמרת בפראות. ואז המשכת לכתוב בסבלנות, שורפת אותי, וגמרת שוב על פניי.
אח"כ, כשנרגענו מעט אבל עדיין רעדתי, אמרת שתצטרכי עוד פעם בשבוע-שבועיים הקרובים כנראה, ושאת מצפה ממני בימים הקרובים לשלוח את בקשת הרשות שלי לגמור. ואני הקשבתי ורק הסתכלתי עלייך, בתחושת הכרת תודה שכובשת את כל כולי, כי את כל-כך יפה ובעלת עיניים בורקות ומסופקות.
ופניתי להסתכל שוב בכתובת המדממת על בטני, באותיות שהכאיבו לי כלכך: "כיף לי".
