נניח יש זוג שהלך אמש לדנג'ן, והיום, עם בדיוק אותה התלבושת, לבר-מצווה קריוקי של משפחה מורחבת.
מה זה, בעצם, אומר עליו?
ובנות אחרות באו עם תלבושות עור מהממות, לא אומר.
( וגם לדנג'ן התלבשו יפה מאוד.)
משמח!
אתמול קרה לי משהו נהדר. אני נמצא בכנס בארה"ב עם אנשים מאוד חשובים ו..
רגע. נתחיל הפוך.
כפי שכתבתי פה לא מעט, יש לי חרדה חברתית במסיבות. היא באה בהתפרצויות חזקות של הדרדרות מהירה למחשבות שווא, כואבות מאוד, שמובילות לבידוד שמחזקות אותן - "הנה בבקשה: תראה, תראה כמה אתה אפס - הנה, כולם נהנים ואתה בצד, מטרד היית ומטרד תשאר". ככה שעתיים עד שאני הולך משם.
זה פוצע תמיד, אבל זה בפירוש הכי פוצע אותי במסיבות בדס"ם. אחת התקופות המצלקות בחיי הייתה ב2003 במסיבות בדנג'ן. הייתי הולך שבוע שבוע לשם לבדי. ואחרי שלוש שעות יוצא שטוף דמעות. ואחרי שבוע חוזר לשם.
היום אני מבין קצת יותר: מבין שהייתי חייב לחזור כל שבוע. כי האנשים שם במסיבה הם אני, המסיבות האלו הם - על פי בסיס הנפש שלי - הבית שלי. והיום אני מבין שנשטפתי בדמעות כי אפילו לבית שלי אני לא מצליח להכנס.
ואני מבין שיש קשר בין החרדה הזו לבין העובדה שאני נשלט. לא קשר ישיר, אבל היא איזושהי המשכיות לעובדה שתמיד הרגשתי גם חריג במיניות וגם כדיפולט לא לדבר. לא לדבר על זה אף פעם. וגם הצורך להיות קטן, לתפוס עצמך כפאסיווי, להיות מבוטל על ידי מישהי שאתה תופס כגדולה כלא מושגת - אלו אותם תפוסי מחשבה שפשוט מקבלים תפנית הרסנית שם, במסיבה.
ואני לא יודע עם אצל הרבה נשלטים זה ככה. כלומר, אני כן יודע שלהרבה יש *בעייה* במסיבות - פשוט כי תמיד היינו שם הרבה. חבורה של נשלטים, מבויישים בצד, לא יודעים מה לעשות. אבל מה כל אחד חשב באותו רגע - וכמה זה צילק, אני כמובן לא יודע.
מבין מבין, אבל החרדה עדיין איתי, ועדיין מתפרצת שם.
אתמול הלכתי לקבלת הפנים בתחילת הכנס. הייתי בכנסים בעבר, אבל לא כזה. אנשים שאני לא מכיר בכלל, בדרגים גבוהים שלא הכרתי כמותם. חלקם הגדול מכירים האחד את השני.
הרגעתי את עצמי בהתחלה "זה לא הבית שלך, אז תנמיך ציפיות ותעשה מה שאתה יכול". אבל זה עזר רק חלקית להפחית את החרדה. עדיין הייתי אני, מבודד, במסיבה.
אז הלכתי לקחת משקה מהבר, כי למדתי ממסיבות הבדסמ שאני קצת יותר אמיץ עם כוס ביד. אבל מה לשתות?? בירה? אפשר, אבל קלישאתי מדי. אין לי מושג ירוק באלכוהול (ראה פוסט קודם). אנשים פה הם מהאנשים שמבקשים שיכינו להם "ברנדי, מנוער לא מעורבב" כמו בונד. ומה אני? הסתובבתי קצת ליד הבר וראיתי שאנשים עושים משהו מוזר עם פפסי. ניגשתי גם - "מה אנשים מערבבים עם פפסי? אני רוצה גם!" הוא לא הבין אותי, הברמן, ונתן לי בשמחה פחית פפסי סגורה. "לא, לא, מה אנשים מערבבים? מה טעים? "
מבטו המזוגג של הברמן הזכיר לי שוב שזה אמריקה פה - לא שואלים פה אנשים בתפקיד (ברמן, לצורך העניין) שאלות של שיקול דעת. אסור להם, זה בניגוד לקוד החברתי. טוב. הצבעתי לכיוון הכללי של האלכוהול "את זה". הוא מזג לי בשמחה כוס, גדולה עם קרח ופפסי והמון ג'ק דניאלס.
אז בעייה כפולה נוצרה: א. זה דוחה. ב. זה לא עוזר לי חברתית בשיט. כי זה נראה בול כמו כוס של פפסי עם קרח! כולם חשובים עם ברנדי מנוער, ואני ילד עם פפסי. בצבצה לי החרדה.
ואז באתי למישהו ופשוט אמרתי לו "תקשיב, זה לא פפסי. זה פפסי עם ג'ק דניאלס. וזה ממש מוזר לי! פעם ראשונה שאני שותה דבר כזה" ודיברנו, ופתאום דיברה איתי עוד מישהי שהכירה חבר משותף מישראל, ופתאום זוג תעשיינים באו, והראיתי להם את המשקה, והם החלו לדבר איתי על הרעיון שלהם, והיו לי ממש תובנות והם התלהבו וענו, ואז נכנסתי בחוצפה לשיחה של כמה צעירים (לוביסטים. לא חשובים כל כך, אבל היה ממש מעניין לדבר איתם) הראיתי להם את המשקה ושאלתי אותם בחיוך "איך נפלתי כאן, איך נפטרים מזה?" ודיברנו וצחקנו, ובסוף סגן המנכל של החברה הכי נחשבת אולי בעולם בתחום זה, נדחף אליי ודיברתי איתו, ושאלתי אותו שאלות ממש בעייתיות כנראה, כי הבטיח להסדיר לי פגישה עם מומחים...
אז מה אני אומר: דומיות יקרות. אנא מכן, במסיבת בדס"ם בואו ותעיפו לי סטירה. בלי שארצה, בלי לבקש הסכמה. היא תהיה הג'ק דניאלס עם הפפסי שלי.
אנא מכן. כדי שלא יהיו לי צלקות אחר כך.
בדרך למסיבה נהגתי ודיברנו המון, גם על הפחד, ממסיבות וימנגלינג. עלה בין היתר זה שאין לנו תחביבים של "גדולים".
תחביבים של גדולים זה נושא מצויין למסיבות - אחד הוא מומחא יינות, השני מומחה לסוגי קפה השלישי אוסף אופנועים או אוהב טיולי ג'יפים/צניחה חופשית. אתם יודעים. תחביבים כאלו שרק כשאתה אדם מבוגר יש לך. יש אפילו מסיבות שלמות שהtheme שלהם זה אחד מאלו.
ולנו אין כאלו. נטפליקס לא נחשב.
את טוענת שפיסיקה זה נחשב. שכשאני אומר שאני פיסיקאי כולם רוצים לדבר איתי. אני לא חושב. יש חכאלו שכן, אבל הרוב לא.
לפעמים אני מרגיש שאני מקשה על עצמי בכוונה - אני ילד בכוונה. כי איש מבוגר בעולמנו זה לא משהו שאשה רוצה לשלוט בו. אבל איש-ילד זה משהו יותר אמורפי רעיונית, זה יותר מעלה תקוות בתת מודע.
בשבוע הבא אני הולך לכנס של גדולים. הכי של גדולים שאפשר. עם גאלה ועניבות וכו'.
אלוהים תשמור.
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=36046&postid=1361088
מנע ממני מליפול, ואני אפילו לא יודע אם זה טוב או רע כבר :/
אבל טוב מאוד שמחזיקים לך את האגו גבוה, היכן שהוא צריך להיות!
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=36046&postid=1357479
וואו, Shish, מגדירי אנשים (על משקל "מגדירי צמחים" או "מגדירי פטריות")! זה זורק אותי ל.. 2003 כזה. פורום "אדומים ומשרתים". גאד אפילו כתבתי פעם פוסט רונמטי על זה ב"חוויות כואבות" .
ב2003, זאתומרת. על אישתי לעתיד. הוא הסתיים ב
"אני לא רוצה מלכה אמיתית.
אני רוצה מלכה. אמיתית."
אחכ היו עוד, כמובן. הם רק מתחלפים. ב2008, אחרי איזה 6 סבבים עמוסים כבר התעייפתי מהם והתחלתי להתעלם.
ומצד שני, טוב שמישהי עושה את העבודה, כי כיום האסוציציה השנייה שלי מזה היא
דקה 1:58 ואילך. :)
- שהמשפט "כשאתקשר והוא/היא תראה את השם שלי על הנייד, הוא/היא ישמח/תשמח לדבר" לא יעורר בי כלכך דחייה, ויהיה טבעי לי.
- המון בדס"ם. והנאה, וחיבורים. וסקס.
- שייצא כבר המאמר הזה שלי. שניהם בעצם. אוף.
שנה טוב לכולכן וכולכם! תעשו המון כיף.
* חוץ מדברים של המשפחה וכדומה, שהשמטתי פה.
היום בבוקר קמתי מלא אהבה ותודה.
תמיד תורמים לזה פרטים קטנים וקטנוניים מיום אתמול. הצלחות קטנות, וגם גדולות, בעבודה, ובתקשורת עם אנשים שלא ידעתי לתקשר. הצלחות שלא קשורות לכלום ביננו, אבל כאלו שמפנות לי מקום בלב ובראש. מקום לנשום, ואז להסתכל סביבי. ולאהוב, ולהבין, ולהודות.
ואת קמת מלאת שדים וכאב וייאוש. והיית מספיק חזקה כדי לשתף אותם.
ואני הצלחתי להוציא אותם ממך. להחליף אותם בחוויות משותפות
("הכי טוב לנו כשאנחנו תיירים ") בתקווה, באהבה.
אח"כ עשינו תשליך כולנו בים. וכשחזרנו הבייתה שוב חזרו העננים, ושוב הצלחתי להעלים אותם.
וכן, אני לוקח קרדיט קטן. כי אני לא באמת טוב, בזה. ולא רוצה להיות. אבל היום הייתי, וגם בשביל זה אני פה.
ולא, לא תמיד זה יצליח. לא תמיד ימים יהיו טובים. מחר אולי לא.
הייתי משליך את השדים הללו, אבל הם נשארים ואני אוהב אותך ומבין אותך ומודה לך.
תראי,
כשאת גורמת לאדם, בתהליך, להרגיש טוב עם עצמו, מה שיקרה הוא (ראי איזה פלא) שהוא ירגיש טוב עם עצמו.
עם עצמו.
ואז הוא (זאתומרת אני) יופתע מזה מאוד. ואז לכמה שניות יביע את זה, באופן נדיר. כשהפוקוס הוא על עצמי בלבד. כשאני חוגג את עצמי. זה פוקוס שממש חסר לאנשים, וחשוב, לדעתי.
זה לא צריך למנוע ממך לעזור לאנשים, הכמה שניות הללו. לדעתי להיפך.
אבל יש משהו הרבה יותר חשוב מזה שגרמת לי להרגיש טוב עם עצמי.
לפני שנתיים.
את
הצלת
לי
את החיים.
אני לא מבין למה את פחות מחשיבה את זה, ואת הרגש הקבוע שלי כלפי זה.
אבל זה יותר חשוב פי עשר מהלוק, ויישאר הרבה אחרי שאני אשמין חזרה 😄 וגם אחרי שלא אבין, או שאתחצף אלייך בפעם העשרים.
זה יישאר אצלי.
תודה.
וצמעו, אני חתיך למות!
מה נסגר?!
וזאת שאלה ברצינות כי אין לי מושג:
מאז שעברנו דירה אני נוהג לעשות כושר בבקרים בפארק היפיפיה שליד הבית. אני עושה אירובי (רץ שם - וזה אחרי עשרות שנים שלא עשיתי אירובי מסודר. פשוט לא הייתה לי אפשרות) ואחרי הריצה יש שם מתקנים כאלו, אז אני עושה גם כושר ומתיחות. זה בדרך כלל בשש בבוקר, לפני הבוקר של הילדים שלי עם הקקי עם הנצנצים, בזמן שכמעט אף אחד לא רואה.
אבל היום שבת, וישנתי קצת יותר, וקרה שהתעמלתי בשמונה וקצת, כשהיו יותר אנשים. ואז התעוררה השאלה:
אם אני לוקח את התנוחות מהתחרות שלvanvan_douches, ומנסה אותם שם בזמן המתיחות (עם בגדים!). גם בשביל לראות כמה אני יכול להמתח, להתקמר, ולהיות בהן, וגם בשביל, אתם יודעים, להתאמן עליהם ולהשתפר בהם לעתיד, מי יודע מתי אצטרך להשתמש. ויש כמה אנשים בפארק מסביב, האם זה
א. מגניב
ב. קרינג'
ג. הטרדה מינית של ממש
?
