היה לי יום לא כלכך טוב. כל מני דברים קטנים שלא הצליחו לי, תשובות שניסיתי לקבל ולא קיבלתי. אנשים שניסיתי להפגש איתם ופספסתי..
וגהיה ם הרגע הזה בקפיטריה של האוניברסיטה, קצת אחרי צהרי היום. היא הייתה זרה לחלוטין, יפה מאוד מתולתלת, פרצוף מעט כעוס על משהו, ישבה והתבוננה בי כמה שניות כשאני עברתי לידה. ואני הסתכלתי חזרה לשנייה, ואז הורדתי את הראש, התקדמתי קצת ושוב הסתכלתי חזרה. המבט שלה היה עדיין נעוץ עליי ואליי.
וברחתי כל עוד נפשי בי. משהו כמו שלושים מטר לאורך המסדרון. לא פחות.
ונעצרתי. ורציתי לחזור ולא יכולתי כי פחדתי. ועליתי להשקיף מהקומה השנייה, כדי שלא תראה אותי, וראיתי אותה מסיים את השיחה עם מישהי והולכת.
ולא הבנתי למה. הרי ממילא גם אם היינו מדברים לא הייתי מתחיל איתה, וממילא אין לי מה לתת לה חוץ מסתם לדבר. גם אם הייתי מוכן. ואיזה כיף היה לה ולי אם הייתי עושה משהו אחר.
....
החרדה הזאת מנשים. אותה חרדה מגייל 15, לא השתנתה במאום. החרדה הזאת שורדת סקס, ונישואין, וילדים, היא שורדת דוקטורט, ומשכורות גבוהות, ומשרות טובות. כלום לא מדגדג לה.
באותו רגע אני חשוף. אני מרגיש שכל המחשבות שלי מעוותות ולכן כל צעד שאעשה או קול שאשמיע יהיה לא במקום בצורה קיצונית: כל פיפס שאעשה לכיוונה שקול בעיניי ללהעמד מולה בגסות, להסיר את בגדי ולחשוף את איברי - כלכך לא מתאים, וכלכך מועד בוודאות להפריע ולהרוס, לה ולי.
ואז באותו רגע חייב חייב לברוח. להתחבא. לא להיות קיים.
