לכתוב משהו

(לא קשור לבדסם)

אז:

1993. התחברנו ל"ערוצי זהב". אני בן 18 וקצת. אחי מת שנה וקצת לפני כן, וכל המשפחה מנסה להרים עצמה מהשברים. אני יושב בסלין ומזפזפ. ונופל על פרק של סדרה קומית על איזה חבורה שמדברת עצמה לדעת בבית קפה על מניות. הדינמיקה מסקרנת אותי. הצילום לא צבעוני בוהק כמו שאר הסדרות - משהו בה יותר ריאליסטי, השיחות יותר משעשעות. ואז מגיע הקטע עם הפוני, והדודה היהודיה שמתה מזה. כזה עוד לא ראיתי. 

ראיתי עוד פרק או שניים ורק אז אזרתי אומץ ופניתי מהוסס לאחי הנותר, הגדול ממני ב3 שנים - "אתה מכיר את הסדרה הזאת? היא די טובה...". ועוברת מחשבה - "כבר מותר להנות ולצחוק מדברים?" 

הסדרה שחדרה אליי לורידים יותר מכל סדרה אי פעם. 

שלוש שנים אחרכך, ומעלה. שלושה חברים טובים בני עשרים וקצת. די חננות, שחיים, נושמים ומדברים סיינפלד ברוב שעות העירות שלהם. מעירים הערות עוקצניות על כל דבר שנקרא בדרכם. למעשה, סיינפלדית הייתה הדרך היחידה שלי לתמלל את מה שקרה לי בחיים. 

היום:

בינג' של סיינפלד בנטפליקס. מקצת החששות ("האם יעמוד במבחן הזמן?") מתפוגגות להם במהלך הצפייה העונה השנייה, ונעלמות לחלוטין היום, אחרי הזריקה בכעס מהול קצת בצחוק את הלפטופ בפעם הרביעית, "לאאאא אני לא יכול לראות את זה! מה הם עושים לעצמם!" 

לארי דיויד הוא היחיד שיכול להוציא אותי ככה מכליי. ולגרום לי להזדהות בו בעת.