וזה בכלל לא פוסט עצוב או אפל! לא לקרוא אותו ככזה!
אני אדם שלם ומלא בטחון. אוהב את עצמי מאוד אבל:
1. (ותודה לפסיכולוגית שלי לשעבר שהפנתה את תשומת ליבי לכך) כשאני מתקשר למכר ותיק/חבר כלשהו אחרי הרבה זמן, אני תמיד חושש שזה בטח זמן לא נוח/ קריפי מצידי להתקשר. גרוע מכך: אני לא מסוגל לחשוב שהוא ישמח לראות את שמי על הצג. גרוע מכך עוד יותר: המשפט "הוא ישמח לדבר איתי אחרי כלכך הרבה זמן. והוא ממש ישמח אם אזמין אותו לקפה", כשאני אומר/כותב, אותו, מעלה בי משום מה קבס נוראי וצמרמורת לא נעימה. כמו רקב. איכסססססס.
2. אני לא מסוגל להתרגל שמישהי נהנית מהסבל שלי, כשהוא מוקדש לה. כשמישהי מתענגת על כך שאני מקריב בשבילה. אני בטח לא אעלה רעיון כזה בפני עצמי.
וכשמישהי אומרת לי את זה, זה סיטואציה כאילו לא מהעולם הזה. כאילו נפער חור שחור קטנטן ושברירי בעולם לידי, אבל כזה ורוד עם נצנצים וקונפטי. והוא אוטטו נסגר, צריך לנצל ולגנוב את הרגע, כי אולי הוא לא באמת מגיע לי...
וזה יכול להיות אשתי כל יום.
או שזה יכול לקרות שש פעמים ברצף בשיחה.
כל.
פעם.
מחדש.
3. כשמישהי שאני מאוד מחבב מתעניינת בקרביי, אני, באינסטנקט, די בסיסי פרימיטיווי, מתמלא בהודייה כמעט דתית אליה. תחושת הודייה שגורמת לי.. וול, לעשות משהו עם זה.
ממש כזה.:)
