לכתוב משהו

אני פיסה קטנטנה מפאזל. הפאזל שאת. וזה לא מתאים, להיות מרוכז בעצמי מולך, ואני מרגיש את זה ומתבייש.

פאזל גדול, ומרהיב, וחשוב, ומאוד לא פתור. ואני רק חלק קטן. וחושב את עצמו, ומרוכז בעצמו, כשהוא עומד מולך ומול כל מה שאת עוברת.

ומפחד. בעיקר מפחד. כשאני מולך הכל נראה לי גדול. גדול ממני. אני צועד אחרייך, ועומד מולך, ואת כלכך יפה, ואני הולך לאיבוד פתאום במרחבים כלכך גדולים, והם מפחידים אותי.

ואת עומדת מולי. והפחד מתעצם משתק. משתק משתק משתק. ואת שואלת אותי שאלות, ומוכיחה אותי על טפשותי. והפחד משתק. ואין כלום חוץ מהפחד הצר.

אז אני אומר לעצמי, כאילו בגבורה: "זה לא קשור אליך, המצב עכשיו. זה הכל הסיפור שלה. אתה בסיפור שלה. תעשה שיהיה לה טוב. תענה מה שיעשה לה טוב. תהיה אמיתי כי זה יעשה לה טוב, תספוג בדממה, כפי שהיא אמרה לך הרבה פעמים, כדי שיעשה לה טוב". (לא מטאפורה, אני באמת אמרתי את זה לעצמי)

אבל זה לא מתאים, ואני מרגיש בזיוף. אני מכונס בעצמי וזה לא תואם לסיטאוציה. ואני אפילו לא מבין למה זה לא תואם לסיטואציה, אבל אני מרגיש שזה לא תואם: הפחד שלי הוא שלי. מה פתאום אני עכשיו? והמודעות שלי לגוף שלי: האם העיניים שלי קטנות מדי, מהפחד? האם את לא אוהבת שהעיניים שלי קטנות? האם אני מגושם מדי? כל מני מחשבות של פיסת פאזל אחת על עצמה.

ואז קורים שני דברים. ורק אז אני מבין כמה אני לא מבין כלום בסיטואציה, וכמה אני באמת רק חלק מפאזל 5000 חלקים, שלא יכול לפתור הכל, רק חלק קטן מהתמונה המרהיבה שאת. חלק קטן שלך, ומבוייש מולך, וזהיר מולך. וגם את זה אני לא עושה טוב.

אבל ברגעים הנדירים שאני כן מתחבר למקום שלי בפאזל, אי אפשר להתעלם מהתחושות שזה מביא.