אז הייתה איזו מסיבת פרידה לאחד הצעירים אצלנו, שעוזב אחרי כמה שנים. וכל החברים שלו שם, וביניהם אחת יפיפיה - גבוהה, וענוגה, ואצילית. וחיוורת, עם עור כמעט שקוף, אפרפר כזה. עדינה וחזקה וחיוך כובש וצחקוק מושלם. אני לא יודע את שמה, אבל ראיתי אותה כבר בעבר, והיא כבר מכירה אותי.
והיא נעלה מגפיים קצרות וחדשות מקטיפה שחורה. התקרבתי, לקחתי סופגנייה והחלפנו כמה מילים על דיאטה וחנוכה.
(מאז שנה שעברה, כל פעם שזה קורה לי, פרץ הסגידה הזו ליופי, אני מקפיד להחליף כמה מילים של סמול טוק. זה בשבילה - כדי שהיא לא תרגיש לא נוח וקריפיות, אם וכאשר אני לא אוכל לשלוט בבהייה)
ואחרי כמה דקות ראיתי אותה מדברת עם חברים, ותוך כדי מרימה את רגלה השמאלית ומנסה להסיר מהמגף, מהקטיפה, איזה לכלוך שדבק בה כנראה, ושהמראה שלו הטריד אותה. ושוב מרימה את הרגל, ומכופפת אותה באי נחת, נזהרת בעדינות שלא לאבד שיווי משקל, ומנסה לגרד את הקטיפה. ושוב ושוב, תוך כדי שיחה על עוגה.
ואני ניצב שם 2 מטר לידה, עם צביטה חדה בלב. איזה בזבוז איום! הנה, יש בי ובפטיש הזה שלי צורך אמיתי - לרדת לרצפה ולנקות את המגף, כדי שהיא תתפנה ותתמקד בשיחה.
זה קורה פעם בארבעים ושלוש שנה! וגם הוא לא ממומש. באסוש.