הגעתי אל החוף, הקדמתי קצת כדי להנות מהשקט עד שיגיעו כולם. רוח נעימה קצת קרירה נשבה בלי הפסקה. בחנתי את הנמצאים במקום: זוג מאוהב, משפחה גדולה ורעשנית וכמה חבר'ה צעירים משחקים שש-בש.
בפינה המרוחקת הבחנתי באחד בעובדים מאכיל אדם צעיר. מחשבה ראשונה שעלתה לי היתה "איך הוא מעיז להיות יותר מפונק ממני", התקרבתי וראיתי שהאדם הצעיר בעל מוגבלות ולכן הזדקק לעזרה. מחשבה שניה שעלתה לי "פאק איט, אני משיגה לי כזה", בחנתי אותו בחסות משקפי השמש הכהות שהסתירו את רוב פניי, גוף מוצק, לא גבוה, עיניים שחורות ומבט מרוחק מעט מצועף, פעולותיו איטיות, סבלניות ופניו שלוות. מחשבה שלישית היתה "פאק איט #2, אני רוצה בדיוק את זה".
התקרבתי במעבר הצר לכיוון השולחן שלהם תוך כדי שאני מסירה את משקפי השמש. העובד הניח את המזלג מידו והרים את הראש הוא הסתכל ישירות עליי.
ניפנפתי בריסים נפנוף אחד.
המבט המהופנט בעיניו והלסת שנשמטת קלות, הבעת הבלבול שבאה אחר כך, משעשע אותי כל פעם מחדש לראות את זה. הוא התפכח אחרי כמה רגעים והשפיל מבט.
חשבתי לעצמי זאת הפעולה הכי קלה והכי מתגמלת שיכלתי לעשות. הרי מעכשיו הוא יעשה הכל עבורי. ניגשתי לעבר שולחן פנוי, בשבריר שניה הוא התייצב מולי במבט מושפל, מסדר עבורי את הכסא. וככה בלי מילים, בלי הסברים, הסכמות וסיכומים, לקחתי לי צעצוע חדש.
