הבוקר שלמחרת היה קצר ומהיר. המשטרה חקרה אותי בשיא המהירות בהתחשב באירוע ובתוצאותיו ומהר מאד הוחזרתי לדירתי. מילאתי את האמבטיה במים רותחים ושיפשפתי ארוכות את גופי כאילו הזוהמה של הבהמות האלה עדיין דבוקה בי ומסרבת לרדת.... כל גופי האדים מהכוח וההתמדה בניקויו.
יצאתי מהמקלחת בלי להתנגב, מטפטפת שביל ארוך, נזרקת על המיטה ופורצת שוב בבכי מר.
שוכבת עירומה ובוכה ללא יכולת להפסיק כשהמראות עולים בשידורים חוזרים עם האימה שאחזה בי והקפיאה אותי וההופעה של הזר אחרי הכלב מהגיהנום שלו, צליל עצמות מרוסקות, צרחות כאב שלי או שלהם והכל מתערבב לי בראש ואז נזכרת בפתק עם המספר.
רצתי לתיק הקטן שהנחתי בו את הפתק והחלתי לפתוח את הנייר הקטן. מספר טלפון בכתב קטן ועגול, ללא מילה נוספת, ללא אות וסימן על האיש הזר. החזקתי את מכשיר הטלפון שלי, בוהה וחושבת האם ראוי לצלצל כל כך מוקדם ולהודות לו ובכלל, איך מודים לאדם כזה, איזו תשורה אני יכולה כבר להעניק לו על מה שעשה עבורי.
בתוך סערת המחשבות פתאם הטלפון צלצל. לא זיהיתי את המספר ועניתי בקול חלוש. בצד השני היה קול בס, שקט, רגוע, כזה שאי אפשר להתבלבל בו.
הזר.
בשקט גמור וללא קול צליל של התרגשות שאל לשלומי והאם יוכל לבוא ולוודא בעצמו שאני בסדר. עניתי בחיוב מהיר ובשיא הנימוס הוספתי שהבית שלי פתוח בפניו בכל שעה וסיבה. יכולתי להשבע שהוא מחייך מעבר לקו... בכל זמן הוא שאל שוב ועניתי בהתלהבות שכן.
"תפתחי אם כך את הדלת".
אמר וניתק.
טסתי לדלת והצצתי בעינית והוא עמד שם, נשען באדישות על המשקוף החיצוני, ממתין. פתחתי בסערה את הדלת וזינקתי עליו צוחקת ובוכה, תלויה עליו באויר ונהנתי מההלם הקצר שאחז בו אבל בשניה אחת התעשת ולחש לי באוזן שזה חמוד ומחמיא מצידי אבל אנו כמעט ברחוב ואני... עירומה.
הוא הכניס אותי פנימה והוריד את המעיל, מכסה את פלג גופי העליון ושולח אותי לחדר השינה ללבוש משהו. חייכתי במבוכה לשמע הדברים ולא כי יש לי במה להתבייש בגופי, להיפך, אני מטפחת והתברכתי בגוף מרהיב ועדיין, התחושה הזו לראשונה בחיי שגבר לא מביט לי בפטמות אלא מטייל לי באונות המוח... זה חדש לי.
הסרתי את מעילו ועטפתי עצמי בחלוק משי רך וקצר ויצאתי לסלון. הוא המתין עומד, מביט בציורים תלויים על הקיר ולמרות שלא היו חתומים קבע בפסקנות שהם שלי. נדהמתי מיכולות ההבחנה, מעולם לא ניחש מישהו שאני מציירת.
שאלתי בנימוס האם אוכל להכין לנו משקה חם והוא חייך והנהן, נס קפה רותח, סוכר אחד, מעט חלב. ניגשתי למטבח כשהוא פוסע מאחור. הסתובבתי נבוכה ושאלתי איך אוכל להודות לו, והוא חייך קטן כזה ואמר שאין צורך בשום תודה ושארגיש נוח.
החום שנפלט מגופו החל להשפיע עלי, החלטתי שבתור תודה אתן לו את הגוף שהציל מאונס קשה. נתתי לחלוק ליפול ממני, נשארת עירומה ונטולת כיסוי ואיפור, שום תכשיט... ביקשתי שיקח אותי. ככה בפשטות. במקום התלהבות קיבלתי מבט קפוא, נוקשה, לא נעים.
התכופפתי לעטוף את עצמי בחזרה והרמתי את החלוק. הוא תלש אותו ממני כאילו היה אויר, ומבט אחד בעיניו הבהיר לי שהוא לא מרוצה וכועס. היה בו מבט אחר, זועם, חייתי, אש בלתי נשלטת.
הוא התקרב אליי והניף אותי עירומה לכיוון המקלחת, העמיד אותי עם הפנים למראה הגדולה, מפשק את רגליי בחוזקה.
"אל תזוזי".
קפאתי במקומי. עירומה, פישוק רחב, שדיי הכבדים מביטים בי מהמראה ופשוט קפואה...
שמעתי את דלת הכניסה נטרקת ואת צעדיו בתוך הבית.
הוא נכנס לחדר המקלחת והניח תיק גדול ושחור. מבטו נשאר קפוא.
התחלתי למלמל שאני מתנצלת על חוצפתי והתעוזה לנסות להודות לו על ידי שימוש בגופי ושאני מבינה שזה לא מצא חן בעיניו והתגובה היתה שקטה וקפואה... "אמרתי לך לא לזוז וכעת גם לשתוק".
הזר. ההמשך המפתיע יגיע... מבטיחה !
