בלילות המחשבות צלולות יותר. פחות הסחות דעת.
לכאורה.
אני לא מחפש מישהי ואני בסדר עם מי שיש לי כרגע.
אבל לפעמים נוצרות שיחות אקראיות שמובילות להתעניינות משני הצדדים.
אני לא מונוגמי אם כי יכול להכיל מונוגמיות לתקופה מסויימת.
לא מספיק בשביל שזה ייקרא באמת מונוגמיות אלא חוסר עניין זמני בלהתעניין באחרות
כל עוד מי שמולי מרתקת אותי בקיום שלה.
זה לא קורה הרבה אבל קורה.
ואני מקשיב לשיחות, נותן את המקום להתבטא לכל אחת
ומשתדל כמה שפחות להפריע באמצע או להיות עסוק במשהו אחר בזמן הזה,
אבל זה גובה זמן ואנרגיות ממני שלא תכננתי מראש.
המעבר בין כל אחת ועולמה
ויש לי משלי כבר.
אני אדם אחד והשיחות מעטות מבחירה אבל גם המעטות נהיות רבות כשאתה מקדיש הרבה תשומת לב לכל אחת.
אז בשיחות הרנדומליות הפלירטוט תופס מקום, דברים מתקדמים ואז זה מגיע לתכנון פגישה.
אם הדלקת גפרור לא תשתמש בו?
לא תראה אותו בוער?
זה מה שעובר לי בראש כל הזמן:
לראות את הגפרור בוער בלייב.
ומה עושים עם גפרור שסיים את תפקידו?
כל פעם שגפרור בוער יש זמן קצוב.
תישאר מספיק זמן לראות אותו בוער וקצה היד שלך ירגיש את הבעירה.
יש נגיעה. יש חיבור
נשרפת לרגע. הרגשת איך זה.
השאלה המתבקשת בכל הדלקת גפרור שלי האם אני רוצה להרגיש עד הסוף?
או אולי עדיף לי לזרוק לפני שאכווה. רגע לפני הסוף שמבצע את החיבור בין המדליק לגפרור.
כל גפרור והייחוד שלו.
מה הטעם בשיחות שמערבלות את הנשמה אם אין את הניצוץ של
המפגש שייתן את החותם ליצרים שעלו על פני השטח ורוצים להישאר.
מפגש שבו נדע אם המחשבות נשארות אותו הדבר ומתורגמות למעשים שיוצרים את החוויות.
אני רוצה לראות את האש נדלקת בעיניים ואת הכעס על אובדן השליטה.
הן תמיד כועסות. כעס מאופק כזה.
חלקן מסתירות את זה יפה בנסיון להקליל את השיחה, אחרות שותקות.
תמיד הסיפורים פה מדברים על הנשלטת שמודעת למקומה ומבצעת את תפקידה מול האדון.
אך אחד לא רואה את הכעס החמקמק הנלווה לכך? רק אני רואה?
הכעס על אובדן השליטה ועל כך שמישהו משחק בך כרצונו?
אולי במקרה פגשתי רק את הכועסות שהאגו עדיין לא מרפה.
אלה שמתות להגיד: אבל זה לא הוגן!
אבל חרמניות מספיק כדי לשתוק.
כל הטוב של המילים לא יחליפו יד אחד שנשלחת לצוואר
או סטירה שעפה לה בקלילות עדינה כאילו זה טבעי.
וזה לא הסממן לשליטה אלא מה שקורה אחר כך
הקבלה של הדברים והנומרליזציה לתהליך.
שזה בסדר.
ככה צריך להיות מעכשיו.
זה הסימן.
הפגישה היא קו אזהרה עבורי.
קו מעבר בין השתעשעות בדמיון לבין הגשמה.
נגעת - נסעת.
זה לא האוננות.
זה לא הסקס.
סקס כולם עושים. זה טוב אבל אני לא בא בשביל רק סקס טוב
זה הרצון לשלוט בך כרצוני.
הידיעה שתיפלי כשאגיד לך ליפול ותקומי כשאגיד לך לקום.
בלי
שאלות
של
למה
זה ברור למה
ככה אני רוצה.
אין יותר הגיוני מזה.
החיים הם בחירות.
הרבה בחירות.
