ראיתי אותה מהרגע הראשון.
ראיתי אותה מבין כולם:
כמו צבע בעולם של שחור-לבן.
עיוורת בשנות ה-20 פלוס לחייה, עם מקל נחייה.
עיוורת מהסוג שמתאים לפרסומת בינלאומית כשרוצים להשיג מימון למשהו.
לא מבחינת מראה אלא מבחינת הסטיגמה של "העיוורת".
היה לה את המכלול.
היא היתה בתחנה וניסתה לעלות לאוטובוס
שלחה את המקל קדימה כדי לראות איפה יש קרקע אך צעדיה היו קטנים
והיא לא אמדה נכון את המרחק בין שפת המדרכה לאוטובוס.
היא נפלה כמו "בום".
אנשים ניגשו לעזור לה תוך קריאות אוי ואבוי.
היא לא צעקה לרגע למרות שקיבלה מכה מאוד חזקה לפי אופן הנפילה,
לא דיברה מילה.
אולי גם אילמת?
נתנה אנשים להרים אותה ולטפל בה ואז נכנסה לאוטובוס.
התיישבה.
עיניה בוהות קדימה אך הן אינן אומרות דבר.
היא לא רואה.
מתעלמת מאנשים סביבה כאילו לא קיימים,
בודדה וגלמודה בעולם.
מקשיבה לקול הכריזה על התחנות,
מקשיבה לכל כריזה כאילו חייה תלויים בכך.
לבסוף התחנה הגיעה. היא קמה.
אמרתי לעצמי "היא הולכת ליפול שוב על אותו קטע"
היא לא מספיק מנוסה עם המקל נחייה,
ואכן כך קרה.
שוב לא העריכה נכון את המרחק בין שפת המדרכה לאוטובוס ושוב נפלה.
ושוב אנשים נבהלים ושוב עוזרים.
והיא לא מוציאה מילה, רק בוהה בעיניים שלה.
אין דמעות, אין פאניקה.
פעם שנייה בהפרש של 10 דקות.
והנפילה הייתה כואבת. בשני המקרים.
אני יודע כי ראיתי זאת מקרוב.
נפילה של עיוור זה לא כמו נפילה של אדם רגיל שנתקל במכשול.
כשאדם רגיל נתקל במכשול, בשבריר שנייה שהוא נתקל ומתחיל ליפול הוא רואה את המכשול
ומנסה לעצור את הנפילה, להתגונן או לסגת.
יש לו זמן תגובה קטנטן שיכול להוריד מעוצמת נפילה.
אדם עיוור פשוט נופל.
ירדה בתחנה. אישה בתחנה עזרה לה קצת,
האוטובוס המשיך לנסוע כרגיל.
היא עדיין הייתה בצבע,
כל האחרים בשחור לבן.
מה סימן אותה בעיניי מההתחלה אני לא יודע.
אני תוהה אם גם אותי סימנו פעם בצבע
והאם זה קרה יותר מפעם אחד.
