גברו בי הגעגועים והכמיהה
לאישה דתייה,
מתלבשת בצניעות
אולי עם מטפחת לראשה (לנשואות שביניהן).
להשאיר אותה עירומה כביום היוולדה מולי,
בלי שלבים.
בלי לאט לאט.
לדרוש ממנה להגיד מילים גסות,
להתחנן למגע,
להתכחש זמנית לאמונתה ולהתמסר לחטא איתי.
ביום כיפור היא כבר תבקש סליחה כרגיל כמו כולם
ותעביר את זה הלאה.
זונה טובה יודעת איך לחיות עם עצמה בשלום.
"מכרת את כבודך" השמרנות שלה תצעק בראשה.
אבל לזונה יש סטנדרטים משלה.
תשוקות מלמטה שחייבות לפרוץ למעלה אחרת היא תשתגע
ואז אבדוק את חוריה ידנית.
אורה לה לרדת לרצפה
ולאכול את הבונזו שעל הרצפה.
"אני הולך לסידורים וכשאחזור אני רוצה שלא יהיה פירור על הרצפה"
טפיחה קלה על הראש.
"את לא כלבה
אלא אישה שמשפילה את עצמה בשבילי"
כך אומר
ואצא.
וכשאחזור,
בטח תרצה זיון כדי לשכוח את ההשפלה שעברה
ולהגיד לעצמה שזה היה רק מבוא לסקס שרצתה וקיבלה
והכל בסדר.
אבל לא
אין סקס.
וכשתשאל אותי למה עשתה את כל זה,
אכלה בונזו מהרצפה כשהיא עירומה
ואפילו איני רואה זאת.
אלך לצד ואשלוף את המצלמה הנסתרת שמתפקסת עליה:
"רצית פוקוס עלייך, לא? אז הנה הכל תועד במצלמה.
אראה הכל אחר כך".
וכשמבט האימה על פניה
והידיעה שצולמה בעליבותה וזה ישאר כמזכרת, תחלחל במוחה.
היא תבכה ותרעד.
אני אתרגש.
ואז אגש אליה
ואלחש באוזנה שלא צילמתי כלום
ואראה לה כדי שתרגיש בטוח.
תזכרי שגם כשאת חושבת שהגעת למקסימום ההשפלה שלך
תמיד אפשר להגיע ליותר.
אז היזהרי לך.
