הימים קשים אבל הלילות קשים יותר.
הראש שלי מתמלא במחשבות שרצות מהר
מהר יותר משאוכל לעצור ולעבד אותן למשהו ספציפי ומובן ברמה של תמונה.
נפשית קשה לי.
איבדתי אמון באנשים
במוסדות ממשלתים
גם במדינה איבדתי אמון.
יש כל כך הרבה קבוצות במדינה הזו וכל אחת נלחמת על מקומה ומגינה מפני קבוצות אחרות.
רק לי זה נראה ככאוס?
והעולם? מרגיש לי מעוות מדי בשבילי
פעם היה לי עוגן בדברים מסוימים.
דברים שידעתי שהם קבועים.
כמו שיש לכל אחד. דברים שהוא חווה בילדות ומבחינתו היו הדברים הבסיסיים(לפחות כך הרגשתי שכולם חשבו כמוני).:
כל היהודים מאוחדים תחת דגל ישראל וקיום מדינה יהודית(או לפחות נגד השמדתה).
גבר נמשך לאישה, אישה נמשכת לגבר
נישואים נוצרים בעקבות אהבה בין שניים.
אהבה מכסה על כל המכשולים האחרים.
מדינות העולם, כמו האנשים, מאמינים בצדק והגיון בסיסי
פירמידת המזון (פתאום חלב ובשר זה רע?).
מומחים בתחום באמת מבינים הכי בתחום שלהם.יותר מהאדם הפשוט.
שליח ציבור נועד לשרת את הציבור
חברות התרופות דואגות לבריאותך. בית חולים דואג לבריאותך
ויש עוד הרבה
הכל שקרים. אינטרסים מניפולציות.
האמנתי באדיקות לדברים האלה.
חשבתי שכולם חושבים כך.
איך התבדיתי...
האם כך באמת חשבו פעם והעולם השתנה? או שרק שאני אכלתי את השקרים האלה
כמו תורה מסיני כל הזמן הזה ובעת בגרותי נפקחו עיני?
אני מתחיל להרגיש כמו בסרט ההוא המטריקס.
אבל שם היה מישהו שהראה לו את האמת וגם הדריך אותו.
אני כבר לא יודע מהי האמת. מה זה בכלל??
כבר לא יודע מה נכון ומה לא נכון.
רק יודע שאוהב נשים.לפחות זה עוד לא נלקח ממני.
עדיין אוהב נשים. עדיין לא מבין אותן.
עדיין מעריץ נשים, עדיין בז להן
אין כמו לזיין אישה
לראות את הפתח שמזמין אותך פנימה להיכנס.
לחדור אליה ולהכניס בה את כל האנרגיות של
את כל הרגשות ואת כל התשוקות
לרוקן את כל האנרגיות עליה
כמו לכבוש את העולם. ולו לרגע
אישה זה עולם ומלואו
