יש דברים בתוך המטרייה של האי מוסריות שנחשבים יחסית לקונצנזוס לגבי זה שזה שלילי ומתועב,
כלומר הרוב המכריע של האנשים מסכים שהדבר הזה לא מתאים בחברה.
ועם זאת, הרוב המכריע של האנשים גם גומע בשקיקה כל סיפור לא מוסרי/חריג
שנחשב בעיניהם תועבה אבל לא מפסיקים לרצות ולשמוע עוד,
תוך תיאור מפורט ככל האפשר של המעשה ודגש על הפרטים הכי קטנים.
ואם במקרה מישהו פיספס את הכתבה או הידיעה,
הוא יוכל לשמוע עליה עם עשרות פעמים במקומות שונים ובשידורים חוזרים
עד שידע בעל פה את הזויות השונות של האירוע, את דיעות הפרשנים, הקריינים והאנשים מהרחוב
שלכאורה הם כמוהו - האזרחים הפשוטים.
ואז יוכלו לשחק במשחק הכי אהוב עליהם - משחק השופט והתליין,
בו הם מגלמים את שניהם כמובן.
וייתכן שמגיע עונש באותם מקרים אבל זה לבית משפט להחליט על פי החוקים.
כל הפומביות הזאת של ה"סקילה בכיכר העיר"
ע"י אנשים שאין להם שום קשר למקרה,
רק מראה כמה אנשים אוהבים לשנוא ולהוציא את העצבים שלהם על אדם אחר
כי היום שלהם לא משהו. שגרתי ומשעמם כרגיל.
והתיבול הזה של צדקנות ומוסר עליון גורם להם להרגיש טוב עם עצמם באותו הרגע
ולשכוח מהאי מוסריות שלהם או לפעמים לבטל אותה לגמרי.
על משקל "יצאתי כנגד אדם רע אז אני אדם טוב"
ויש גם את התקשורת על כל גווניה אשר מלבה עוד יותר את העניינים
והיא זאת שמעדכנת את כולם שחס וחלילה לא יחמיצו את הסקילה ושיצפו בה לפחות כמה פעמים
כדי לקבל את הרייטינג שלהם אשר יתורגם לכסף.
והקהל יקבל את הצדקנות שלו וישכח מחטאיו שלו.
וכך זה עובד כל הזמן 24/7
פרשה נגמרת ופרשה מתחילה.
