יש רגעים בחיים שגם אדם פשוט כמוני יכול להשפיע על גורלה של מדינה. לא התכוונתי לעשות את זה, באמת שלא. בסך הכול רציתי לחנך תלמידה אחת שהרגשתי שלא מממשת את הפוטנציאל שלה. שבוע לפני שהכול התפוצץ עם ביבי והיא פוטרה, התקשרתי אליה. הקול שלה רעד כשהודעתי לה שעליה להתייצב לשיעור חינוך.
"אבל המחנך...." אמרה ציפורה. אני בתקופה עמוסה מאוד, יש לי סבב פגישות השבוע במפלגה ויש את העניין שמתפתח עם הפלשתינאים..."
"אל תעזי לדבר איתי על הפלסטינאים" אני קוטע אותה "פספסת את זה לגמרי ואת יודעת את זה. עכשיו את לא יותר מבובה בידיים שלו."
"זה לא נכון! אני ממש לא בובה. יש התקדמות חשובה מאוד."
"ציפורה, לא מעניין אותי. ביום שלישי בשעה ארבע את מחכה בחדר בתנוחת החינוך כשעל השולחן מחכים לי חגורה, מקל וחובט שטיחים."
"גם החובט שטיחים?" היא שואלת ובקולה יש נימה מעורבת של פחד והתרגשות.
"שמעת בדיוק מה שאמרתי וכדאי לך להתייצב בזמן."
ביום שלישי אני מגיע בארבע ועשרה. היא כבר מחכה לי בחדר הקבוע שוכבת על המיטה עם מכנסיים אפורות מושפלות ותחתונים אדומים בוהקים. למה היא בחרה דווקא אדום? היא רומזת לי משהו? מתחת לבטן שלה יש שתי כריות לבנות שמרימות את הטוסיק באוויר.
על השולחן מחכים לי חגורה, מקל ומחבט שטיחים. לא אמרתי לה איזה גודל אני רוצה את אביזרי החינוך אבל היא בחרה חגורת עור חומה עבה מאוד, מקל בעובי אגודל ומחבט שטיחים שנראה קשיח ביותר. כנראה גם היא מבינה שהפעם היא פישלה בגדול. היא צריכה חינוך יסודי.
"מה קורה איתך ציפורה?" התחלתי מיד בעניין, בלי לבזבז זמן מיותר "היית ממלאת מקום ראש הממשלה, שרת חוץ, היתה לך המפלגה הכי גדולה בכנסת. אנשים נתנו לך כוח ואת, מה עשית איתו?"
"עשיתי כל מה שאני יכולה. ביבי חסם אותי מכל כיוון"
"שטויות" אמרתי והרמתי את החגורה, מלפף אותה סביב האצבעות ויוצר כלי חינוכי. "ביבי הוא רק תירוץ שאת משתמשת בו לכל דבר. אפילו מופז, בן אדם עם כריזמה של מלפפון חמוץ הדיח אותך מניהול המפלגה."
"הוא קנה את קבלני הקולות עם הבטחות ל.."
אני מצליף בחוזקה על הטוסיק שלה "את חושבת שאריק שרון השתמש בתירוצים כאלו? את חושבת שבתקופת בן גוריון לא היו קבלני קולות? מנהיג הוא מנהיג וזהו זה." עם כל שאלה רטורית שנשאלה הצלפתי בישבן שלה יותר חזק ואחרי חמש מכות, הורדתי את התחתונים שלה עד הברכיים. היא אפילו לא נאנחה. אני מכיר את ציפורה מספיק זמן לדעת שכח הסבל שלה אפילו לא דוגדג. "מנהיג יודע לעמוד מול קשיים. איך תתמודדי עם האיראנים אם את לא מסוגלת להתמודד עם קבלני קולות? אני בטוח שבחדרי חדרים אבו מאזן לועג לך. כן, הוא אומר איזו תמימה הציפורה הזאת. אם רק היא היתה ראש ממשלה איך היינו דופקים את כל היהוד האלה."
"ביני לבין אבו מאזן יש יחסי אמון של שנים."
"שלא שווים כלום." הצלפתי עוד פעם בטוסיק שלה שכבר הפך אדום לגמרי. טוסיק אדום עבורי הוא כמו סדין אדום לשור. ועבורה? היא מרימה את הטוסיק באוויר,, מכניסה את הכריות יותר למטה ועל הדרך מרחיבה חור נפלא ומנענעת את הפלחים בהתגרות. "זה לא אישי! היחסים בינך לבין אבו מאזן לא שווים כלום כי זה פשוט לא אישי. זה יחסים בין שני עמים שרבים מספיק זמן."
"הוא הסכים לגבולות 67"
על גבולות שישים ושבע היא חטפה חמש מכות חזקות עם החגורה. "אבל הוא הסכים."
"אבו מאזן נולד בצפת ולשם הוא יחזור. העם שלו לא יתן לו או לכל אחד אחר לוותר על זכות השיבה."
"אז מה אתה רוצה?" היא הסתובבה והביטה לי ישר בעיניים. היא כבר עברה מזמן את החמישים, אבל בחורה יפה נשארת יפה לא משנה באיזו שנה היא נולדה. והעיניים התכולות האלה, או אלוהים, איך העיניים שלה משגעות אותי ומספיקה מילה אחת כדי להדליק אותה ובמקום נענשת היא הופכת לחיה אמיתית ואני מבין את כל הסיפורים שמסתובבים עליה כבר שנים על התקופה במוסד "אתה באמת רוצה לחיות במדינה שכובשת ונמצאת בסכסוך בלי לנסות לפתור אותו. זה מה שאתה חושב שהעם רוצה? אתה פשוט מזיין לי את המוחֱ בססמאות של ביבי!"
אני מעריץ את הבחורה הזאת אבל עכשיו אנחנו בשיעור והיא צריכה להיענש בחומרה על החוצפה שלה לצאת מתנוחת החינוך ולדבר אלי בצורה כזאת. אני מרים את מחבט השטיחים ומסובב אותה בחזרה לתנוחת החינוך שנקבעה לה. על הירכיים שלה אני מגלה טיפות זעירות שנזלו ממקום שהיא אף פעם לא גילתה לאבו מאזן.
"העם רוצה דיור" אני מצליף והפלסטיק משאיר סימני קווים "העם רצה שתטפלי ביוקר המחיה." היא נאנחת כשעוד מכה יורדת. " למה מילקי עולה בארץ שלושה שקלים ובברלין שקל? למה זוגות צעירים צריכים לגור אצל ההורים כי שכר הדירה כל כך מטורף? ומה זה הזיגזג הזה? יום ראשון את ליכוד, שני קדימה, שלישי תנועה. פעם נלחמת עם ביבי, עכשיו יושבת איתו. מה נסגר איתך גברת? יש לך הפרעת קשב וריכוז? 28מנדטים נתן לך העם ומה עשית איתם ציפורה?"
"אני תמיד עשיתי מה שאני מאמינה בו."
הפעם לא הצלפתי כי היא דיברה אמת. "אז אולי את צריכה לשנות את מה שאת מאמינה בו? את באמת לא מבינה שבזבזת את ההזדמנות של החיים שלך להיות ראש ממשלה ולשנות את המדינה הזאת?"
"לא יכולתי להיות ראש ממשלה." היא אומרת "זה היה משחק מכור. ביבי סגר עם ברק ועם ש"ס ואפילו רודפי הכוח במפלגה שלי הלכו עם ביבי וטרפדו הקמה של ממשלה צרה." היא לא בכתה אבל נאבקה לשמור על התנוחה שלה על המיטה. אם יש לה היום ישיבת ממשלה, השרים האחרים לא יבינו למה היא מתעקשת לעמוד. ראיתי שכאב לה מאוד אבל לא מהחגורה או ממחבט השטיחים. זאת הייתה הגאווה שלה שכאבה וההבנה מה ביבי עשה לחלום השלום שלה. זאת ההזדמנות שלה ללמוד ולהפיק לקחים חדשים. הורדתי לה עוד כמה מכות טובות. בדרך כלל שאני מחנך, התלמידה מביעה צער על מה שעשתה, בוכה ומבקשת סליחה. עם ציפורה זה אחרת לגמרי. צריך לחנך את הטוסיק החמוד שלה בצורה מושקעת כדי לגרום לה לשקול אפילו לשנות את דעתה.
"אז אולי את לא מתאימה למשחק הזה? אולי את צריכה לעזוב ולחפש עבודה אחרת?"
"זאת האחריות שלי להישאר, לא משנה כמה מנדטים יש לי"
הרמתי אותה מעל המיטה והנחתי אותה בעדינות על הברכיים שלי, מלטף את ישבנה ששינה צבע מוורוד-שובב לאדום-אני תלמידה רעה..היא היתה רטובה לגמרי ונצמדה אלי חזק חזק "ציפורה, את זוכרת שהיה לך שיער מתולתל?"
"מה זה קשור?"
"אמרתי לך שתשקלי לשנות ולהחליק ועובדה את כבר שנים עם התסרוקת הזאת. אם היית הולכת עם הראש בקיר לא היית עושה את השינוי הזה."
התחלתי להוריד לה כאפות לטוסיק . היא צבטה אותי ביד מתחננת בלי מילים לעונש כבד יותר. ועונש כבד יותר היא בהחלט קיבלה כשאני משגיח שכל סנטימטר יקבל את הטיפול לו הוא ראוי. למה תמיד כשאני מחמם ןמחנך את הטוסיק שלה זה איכשהו קשור לביבי?
"מה עם בוז'י או לפיד. למה את לא חוברת אליהם להפיל אותו?"
"ללפיד יש אגו גדול מדי ולבוז'י אין כריזמה."היא מטיחה בי ואני ממשיך להצליף.
"את לא מבינה שזאת בדיוק ההזדמנות שלך. הוא נטול כריזמה לחלוטין ואת שופעת כריזמה מפה עד הודעה חדשה. אתם משלימים אחת את השני. תשלחי את האנשים שלך שידרשו ממנו רוטציה על תפקיד ראש הממשלה. תהיי נחמדה אליו ותהללי אותו בכל הזדמנות כמו שאמא מהללת את הבן החנון שלה שטוב במתמטיקה, אבל עבור העם הוא אף פעם לא יהיה המנהיג. את תהיי זאת שמובילה את המחנה ומנהיגה." הורדתי כאפה לאיזור שבו הגבעה מפסיקה להיות טוסיק והופכת להיות רגל. ואז עוד אחת ועוד אחת. כאפות מהירות וחזקות ושמעתי את אנחות הכאב שלה.היא ניסתה להישאר במקום אבל לא הצליחה. בדרך כלל בשלב הזה, תלמידות אחרות מבקשות סליחה ומתחננות שאפסיק. הן נשבעות שהלקח נלמד ובחיים לא יחזרו על אותן טעויות ושגיאות. אבל ציפי היא אחרת. היא לא תתחנן אף פעם. כבר למדתי להכיר אותה מספיק כדי לדעת שאצלה זה המקסימום. ומבחינתי העונש נגמר והשיעור החשוב נלמד.
עזרתי לה לקום מעלי כשהיא מלטפת דווקא את הידיים שלי ולא את הישבן הכואב. והעיניים שלה אומרות לי שמשהו בה השתנה. העיניים הכחולות שלה עובדות ורוקמות תוכניות. יש לה תקווה חדשה ואני יודע שהיא חזקה ואמיצה מספיק לממש אותה. אנחנו מתחבקים ויש משהו בחיבוק הזה אחרי חינוך והפקת לקחים שהוא אינטימי כמו אחרי סקס. רגע נדיר בחיים שאתה חולק רק עם עוד אדם אחד.
כמה שבועות אחר כך קיבלתי סמס מציפורה "תפתח ynet". הכותרת הראשית אמרה "הערכות: הרצוג ולבני ירוצו יחד. תוך 48 שעות צפויה יו"ר התנועה לקבל את ההחלטה שעשויה לשנות את המפה הפוליטית בישראל" ביחד הם מתכננים להפיל את ביבי ולהחזיר את המדינה שלנו למה שהיא הייתה פעם. חייכתי בסיפוק. אם הצלחתי לתרום ולו במעט להחלטה שלה, אני את שלי עשיתי.
