בדידים

חזרה למציאות אחרי חופשה קצרה אך מדהימה.

אוף, אבא, לא בא לי להתעורר.

לא נורא, מותק. בבית הכל נשאר אותו הדבר.

וואלה?

וואלה אחד נוסף, ואת תראי שכן.

הוא מחייך.

אני מחייכת.

נרדמת עליו עד הנחיתה.

אנחנו אוהבים רק כשאני נאנחת ובוכה ואתה שואג.

כואב. חתיכת מטומטמת.

זה כל כך מעייף לשקר.

למי אני משקרת יותר - לך או לעצמי?

אוהבת אותך. מתעבת אותך.

מים רותחים נופלים עליי, שוטפים אותי. אתה יושב שם בחוץ ומבחינתך הכל זה מים. היא באמבטיה, מתנקה עבורי. אני נשענת על הקיר הקר, ומסובבת עוד קצת שמאלה. עוד רותח. עוד אדים. מרימה. הצליל של המים על רצפת האמבטיה מתערבב עם הצליל הלא קיים של דמעותיי. עוד יותר רותח. העור שלי כבר ורוד, כאילו קילפו מעליי שכבה. הרי שככה זה מרגיש. עירומה, שחטו אותי. שחטת , אתה. חוקר חוקר חוקר בודק קצת, משפשף חזק, מחכה לתגובה הנה עוד קצת וסיימנו. כן אדווני. אני בוכה שם עליך, עליי, עלינו. בגללי ובגללך, בגלל כל הפסיכיאטרים בעולם. אף זיון לא יעזור כאן, לא לא. אף משקה שיכר, אף סם, אף סיגר או כדור. שום דבר. כל מה שנותר הוא לומר אמן שלא, מזויין.

את מתוקה, כמו סוכרייה.

ולבנה ובהירה וחלקה כמו בובת חרסינה.

הסומק הורדרד הזה והנחמד.

הטוסיק החצוף והעגלגל.

אני מתה שהוא יזיין אותך כבר, מתוקה.

צוחק מי ש...

רע לי כשרע לך.

תודה על הפרחים.

לילה בלי מצב רוח. הוא יכול היה להגמר בהרבה דרכים, אני יודעת. אבל תמיד הוא אמר לי שהוא רוצה שאהיה מאה אחוז שם. פיזית ומנטלית. ובאמת, אני משתדלת. תנודות מצב הרוח שלי מושפעות אך ורק ממנו, בשעה שהוא מחטט לי בנשמה. הוא סוטר לי בחוזקה, הלחיים שלי יהיו אדומות אחר כך שעות, ואני בוכה. אני בוכה המון והוא ממשיך לסטור לי ולמשוך לי בשיער או בפטמות או לחנוק אותי עם כפות ידיו הענקיות ויש לי מועקה נעימה כזו בלב וזה מחרמן אותי עוד יותר. הכוס שלי מקבל אותו בברכה ובחום רק אם הוא מתעלל בי. לפעמים כשאני נוסעת לישון אצל ההורים או כשאנחנו הולכים לישון, אני חושבת שאולי יש אפשרות שאני עושה את זה בגללו, או שזה בגללי - או שאולי גם וגם. התועבה והכעס הזה בשעה שהכאב משתק לי את הפנים, הישבן, השדיים, החורים, הראש, מול הכאב המשחרר הזה שאני מרגישה בלב. כשהוא מלטף אותי ארוכות ומשחק לי בשיער בשעה שאומר שהשפחה והילדה שלו יפה, אני מחייכת, באמת שכן. כשהוא מחבק אותי כל הלילה ועוטף אותי בחום שלו אני רק נלחצת יותר. תהיה רע אליי כל הזמן, תשנא אותי כמו שאתה יודע. תגרום לי לרצות להעלם. רק ככה אני מצליחה להניע את עצמי בחיים, אל תפסיק לעולם . 

תודה, אדוני.

השתחררתי, הסרתי מעליי את הנטל. אז למה אני עדיין מרגישה מועקה? עשיתי את הדבר "הנכון לעשות", על פי רוב. עשיתי את זה. אני אמורה להיות שמחה, לא? קצת מאושרת? הנה אני פנויה לעיקר, למה שהלב והגוף שלי באמת חושקים בו. וזה קרה כמו בתוך מערבולת מסחררת, שעה ועוד שעה ועוד שעה ועוד שעה, כל כך הרבה שעות של ניקיון מוחלט, יסודי. כל כך הרבה שעות של הקלה. הוא שאל למה אני בוכה כמו ילדה קטנה. שתקתי. לא יכולתי להוציא את זה החוצה, את הסימן לאנחה של הסוף וההתחלה. את תהיי כלבה גאה, הרימי את ראשך והשעני קדימה בלי לזוז, הבנת אותי? הגוף שלי עושה כך והמוח שלי מסרב לעכל. זה באמת קורה? זו באמת המציאות? אני נמצאת כאן שוב? איך זה קרה? הוא אמר את זה מדוייק, אני לא יכולה בלי הזין של אבא. אני גם לא יכולה בלי היד שלו, בלי הפה שלו, בלי הקול שלו, בלי הריח שלו. אני שפחה של עצמי, בסופו של יום. אבל אפילו את זה הוא לא נותן לי, לא-לא. אך ורק שלו. כל כולי שלו. אין אף אחד אחר.