מסייה גלס, היום משזקנתי, ואין שום סיכוי שעלמה צעירה תפסק את רגליה הרעננות עם עורן הרך והחלק כחילזון ותשב על פניי, גם אם אבוא אל חדרה עם כל הכאב, עלי לגלות לך שריכזתי בתיק הסכינים שלי, עשוי עור הפרה הישן, בתפר הצד, את רשימות המתכונים החשובים באמת. מתכוני העונג שלא ישוב. כשם שאנו יודעים כיצד לצמצם רוטב, ליצור אספומה, ענני קצף מחלב, חמאה, גזר, פרמזן, או כדוריות עגבניות וכדוריות פטרוזיליה או קפה, לאגור את אדי הברנדי והדרמבוי לטיפות שקופות שנקרשות באוויר כמו ענן מרחף מעל המנה, כך צברנו בשקט תאוותנו שלא ידעה גבול, מתכוני עונג ללא חרטה, ספוגים בגעגוע וצער על הזמן שחלף. מתכונים כלואים בזמן, כמו של קשישות שגורשו בבהלה מכפרן, והעבירו דור אחר דור את רזי המתכונים לבנותיהן ואלו לבנותיהן שלהן, בארצות הגלות. בתיק הסכינים של סבי שלי מצאתי מתכון להרתחת העונג המעקצץ של הערמונית. ככל הנראה מתכון שעבר מסבו שלו מימי שש עשרה הרודנים בפריז. באחד הדפים המגולגלים של מתכוניו בתיק הסכינים, מצאתי מתכון למיצוי טעם הבצל המתקתק של נבט העינוגים העמוק. זה המצוי בתקרת הדופן העליונה. מה שאתם מכנים היום נקודת הג׳י. שם עלוב לאזור מופלא מסייה גלס. אפילו השפה הדלדלה אצלכם. כמו קיצור דרך במקלדת. אם ניתן היה לאגור בפיסת בד דגים את טעם הבצל המקורמל הזה להעבירו בעדינות דרך שינואה ולקחתו לעולם הבא עמי, ניתן היה לומר שהחיים היו ממשיכים במסעם, כמו אצל הפרעונים העתיקים, על עבדיהם החנוטים, שפחותיהם וכלי הזהב והשנהב שלהם. הבטתי בך היום, מסייה גלס, כשהתענית על קערית החומוס הלא טעים שאכלת בחומוסייה. שולחן לידך התיישבו שישה גברים צעירים. הייטקיסטים. כולם עם זקנים ושפמים. דיברו על משחקי מחשב שעה שהזמינו אוכל ואחד מהם בדק כמה כדורי פלאפל הם קיבלו במסגרת העסקית שהזמינו. הוא מנה אותם באצבעו כמו היה מדובר באונקיות זהב. איזה טיפוס דוחה. הבטת בהם ותהית אם כולם בחרו לגדל זקנים ושפמים בגלל הטרנד, עדר של אדיוטים, או בגלל שהם מתעצלים להתגלח. רצית לשאול אותם אם הם כלל מבינים עד כמה פנים מגולחות למשעי, חלקות כמשי, הן כלי שלם, רב מבע ויצירה על הגוף. אבל הספיק לך מבט חטוף בהם בכדי להבין שאין טעם. הם אכלו מבלי להתענג על האוכל, הגם שלא היה טעים. אכלו כדי להתמלא. תהית אפ כך גם הם מתנשקים. נורא. נורא ואיום. האם כבר תפרת בתיק הסכינים שלך תא נסתר? אני מניח שכן. מאחר ולא היה לי למי להעביר את התיק שלי, מכרתי אותו לטבח הסיני בבית האבות ששם העברתי את שנותיי האחרונות. את הכסף ששילם השארתי מתחת לכרית לשוטף הכלים בבית אבות. הוא מסנגל. אני מדמיין את הסיני פונה אל אחד הסועדים שיתרגם לו את אחד המתכונים…
איזה מורשת של עונג אנו מעבירים לילדינו? מה הם ידעו על הרטט שידענו? על מתכוני העונג שהרווחנו ביושר עם ליבנו האדיוט שנשבר שוב ושוב? את אותם רגעים של עונג ששווים יותר מכל המילים הדלות שהמצאנו להם. צוואות וריבים על חלוקת שלל ותצלומים שעוד שלושה דורות יושלכו לפח ברחוב. האם ידע נכדי שלי כיצד משטח הלשון שלי ידעה לעבור על משטח הלשון במקצב שמעביר זרם מעקצץ בקודקוד הגולגולת, כמו שאיפה עמוקה מצנצנת חזרת ביתית? כמה ענוג הרגע בו הכאב הופך למעומעם עד שהגוף מבקש להחיות אותו וממציא לו באלפית השנייה מגע חדש בסמוך לו? בא לי לבכות מצער על כל זה מסייה גלס. האם יהיה תקין לדעתך שאקדם ברשת החברתית פוסט ממומן המבקש ליידע את הדורות הבאים בטעמים השונים של העור העדין היכן שהיה ממוקם הזנב שלנו פעם? או אותו חיבור קצרצר פיסת עור עדינה המקשרת בין…שמע מסייה גלס: הבט בי וקיים הבטחתך! מצא את הסיני וחלץ ממנו את מתכוני העונג שלי. אתה תדע כבר מה לעשות עימם.
