|
|
|
לא יודע מה קורה איתי, חזרתי לכתוב שירים. כנראה שהמלחמה הזאת מוציאה ממני צדדים שכבר שכחתי שקיימים בי.
הנפש מיוסרת, מצולקת. טריגרים ישנים נחשפים מול הזוועות החדשות.
הרבה שנים ברחתי ליצירה כשהיה קשה, כתיבה, ציור, בישול. עכשיו לא בא לי לבשל. פעם ראשונה בחיים שלי שלא בא לי לבשל.
אז אני כותב, לא ממש שימבורסקה, קילפי (גאונות) או נועם חורב (קלישאה מהלכת), אבל נוגע בנימי הנפש. את העצבים החשופים כל כך בתקופה זו, כל מילה מפעילה.
ובא לי לסמן מישהי.
הלילה התעוררתי בזעקה. הסיוט העיר אותי משינה עמוקה, בצרחה שהפחידה אותי עוד יותר. החלום דווקא התחיל טוב, אני בממ"ד, גל גדות איתי, אנחנו מדברים ומתלטפים במיטה... ואז לפתע דפיקות עזות, חבטות על הדלת, אני מזנק ואוחז בידית, מנסה למנוע בכל כוחי את הפתיחה. גל צורחת במיטה (עלק וונדר וומן) ואני מאבד את כוחותיי, הדלת נפתחת אבל אני לא רואה אף אחד, לשניה אני נרגע אבל אז כמו בכל סרט אימה טוב עם ג'אמפ סקייר הגון, יד חומה אדומה עולה מעל הדלת ומאיימת ל.... 😱 אהההההה התעוררתי.
סססאמק העולם.
מסייה גלס, היום משזקנתי, ואין שום סיכוי שעלמה צעירה תפסק את רגליה הרעננות עם עורן הרך והחלק כחילזון ותשב על פניי, גם אם אבוא אל חדרה עם כל הכאב, עלי לגלות לך שריכזתי בתיק הסכינים שלי, עשוי עור הפרה הישן, בתפר הצד, את רשימות המתכונים החשובים באמת. מתכוני העונג שלא ישוב. כשם שאנו יודעים כיצד לצמצם רוטב, ליצור אספומה, ענני קצף מחלב, חמאה, גזר, פרמזן, או כדוריות עגבניות וכדוריות פטרוזיליה או קפה, לאגור את אדי הברנדי והדרמבוי לטיפות שקופות שנקרשות באוויר כמו ענן מרחף מעל המנה, כך צברנו בשקט תאוותנו שלא ידעה גבול, מתכוני עונג ללא חרטה, ספוגים בגעגוע וצער על הזמן שחלף. מתכונים כלואים בזמן, כמו של קשישות שגורשו בבהלה מכפרן, והעבירו דור אחר דור את רזי המתכונים לבנותיהן ואלו לבנותיהן שלהן, בארצות הגלות. בתיק הסכינים של סבי שלי מצאתי מתכון להרתחת העונג המעקצץ של הערמונית. ככל הנראה מתכון שעבר מסבו שלו מימי שש עשרה הרודנים בפריז. באחד הדפים המגולגלים של מתכוניו בתיק הסכינים, מצאתי מתכון למיצוי טעם הבצל המתקתק של נבט העינוגים העמוק. זה המצוי בתקרת הדופן העליונה. מה שאתם מכנים היום נקודת הג׳י. שם עלוב לאזור מופלא מסייה גלס. אפילו השפה הדלדלה אצלכם. כמו קיצור דרך במקלדת. אם ניתן היה לאגור בפיסת בד דגים את טעם הבצל המקורמל הזה להעבירו בעדינות דרך שינואה ולקחתו לעולם הבא עמי, ניתן היה לומר שהחיים היו ממשיכים במסעם, כמו אצל הפרעונים העתיקים, על עבדיהם החנוטים, שפחותיהם וכלי הזהב והשנהב שלהם. הבטתי בך היום, מסייה גלס, כשהתענית על קערית החומוס הלא טעים שאכלת בחומוסייה. שולחן לידך התיישבו שישה גברים צעירים. הייטקיסטים. כולם עם זקנים ושפמים. דיברו על משחקי מחשב שעה שהזמינו אוכל ואחד מהם בדק כמה כדורי פלאפל הם קיבלו במסגרת העסקית שהזמינו. הוא מנה אותם באצבעו כמו היה מדובר באונקיות זהב. איזה טיפוס דוחה. הבטת בהם ותהית אם כולם בחרו לגדל זקנים ושפמים בגלל הטרנד, עדר של אדיוטים, או בגלל שהם מתעצלים להתגלח. רצית לשאול אותם אם הם כלל מבינים עד כמה פנים מגולחות למשעי, חלקות כמשי, הן כלי שלם, רב מבע ויצירה על הגוף. אבל הספיק לך מבט חטוף בהם בכדי להבין שאין טעם. הם אכלו מבלי להתענג על האוכל, הגם שלא היה טעים. אכלו כדי להתמלא. תהית אפ כך גם הם מתנשקים. נורא. נורא ואיום. האם כבר תפרת בתיק הסכינים שלך תא נסתר? אני מניח שכן. מאחר ולא היה לי למי להעביר את התיק שלי, מכרתי אותו לטבח הסיני בבית האבות ששם העברתי את שנותיי האחרונות. את הכסף ששילם השארתי מתחת לכרית לשוטף הכלים בבית אבות. הוא מסנגל. אני מדמיין את הסיני פונה אל אחד הסועדים שיתרגם לו את אחד המתכונים…
איזה מורשת של עונג אנו מעבירים לילדינו? מה הם ידעו על הרטט שידענו? על מתכוני העונג שהרווחנו ביושר עם ליבנו האדיוט שנשבר שוב ושוב? את אותם רגעים של עונג ששווים יותר מכל המילים הדלות שהמצאנו להם. צוואות וריבים על חלוקת שלל ותצלומים שעוד שלושה דורות יושלכו לפח ברחוב. האם ידע נכדי שלי כיצד משטח הלשון שלי ידעה לעבור על משטח הלשון במקצב שמעביר זרם מעקצץ בקודקוד הגולגולת, כמו שאיפה עמוקה מצנצנת חזרת ביתית? כמה ענוג הרגע בו הכאב הופך למעומעם עד שהגוף מבקש להחיות אותו וממציא לו באלפית השנייה מגע חדש בסמוך לו? בא לי לבכות מצער על כל זה מסייה גלס. האם יהיה תקין לדעתך שאקדם ברשת החברתית פוסט ממומן המבקש ליידע את הדורות הבאים בטעמים השונים של העור העדין היכן שהיה ממוקם הזנב שלנו פעם? או אותו חיבור קצרצר פיסת עור עדינה המקשרת בין…שמע מסייה גלס: הבט בי וקיים הבטחתך! מצא את הסיני וחלץ ממנו את מתכוני העונג שלי. אתה תדע כבר מה לעשות עימם.
אם יש משהו שאני שונא זה אנשים שמשקרים.
אם זה במודע או שלא במודע, התנהלות מתוך חוסר הגינות היא פסולה. חשבתי שאני יכול לסמוך על האינטואיציה שלי, בדרך כלל היא מדייקת. הפעם נפלתי.
הייתה לי הצעת עבודה מעולה, משהו שבאמת מתיישב בצורה מושלמת על התשוקות שלי ובכלל, על המהות שלי ועל החלומות שלי. סירבתי להצעות אחרות, כי האמנתי באנשים שמולי.
והנה,הכל מתפוצץ לי בפנים, בגלל תקשורת לקוייה של בנאדם בן 20 שחושב שהשמש זורחת לו מהתחת. איך הוא הגיע למקום שבו הוא נמצא, אני לא יודע.
אז אני כרגע מלקק את הפצעים, אוסף את עצמי ומחשב מסלול מחדש.
פרקתי.
היא נכנסה לרכב, שמלה שחורה קטנה, ריח משכר של בושם נעים. חיבוק קצר, נשיקה על הלחי, נוסעים? יאללה.
החדר מרווח ונקי, הרבה זמן לא הייתי בחדר, עניין של העדפה אישית. מראות על הקירות ועל התקרה, מצעים לבנים ומקלחת ענקית. הופתעתי לטובה...
מקשקשים קצת, שותים יין, מנשנשים קצת גבינות שהאלכוהול ייספג. אני קם ומנשק אותה בתשוקה, היא מתמסרת למגע שלי, ממשיכים? יאללה.
מורה לה להתפשט, נשארת בנעלי עקב בלבד. אני מלטף את גופה החלק, מתרשם מהיופי, מהרכות... מוציא את החבל, נתחיל בקטנה, TK בסיסי רק כדי להרגיש, בכל זאת, סשן ראשון. אני קושר אותה ומסתובב סביבה, מעביר ליטוף פה, נשיקה שם, מרגיש אותה רועדת. עוברים למיטה? יאללה.
משכיב אותה על הגב, מפסק את רגליה ומתחיל ללקק אותה, היא מתפתלת, נאנקת, אני מפליק על הדגדגן שלה ומחדיר אצבעות, חופר בה ומרגיש את הכוס ההדוק שלה. עולה לחזה, צובט את הפטמות, היא רגישה מאוד, מנסה לזוז אבל לא יכולה, נשיקה נשיכות קטנות, היא כבר רטובה בטירוף. מסובב אותה על הבטן, מתחיל להצליף, בהתחלה עם היד, אחר כך עם האביזרים האהובים עלי (מי שיודעת יודעת...). היא מתפתלת בכאב ואני מפיס אותו בליטוף. משתחררים? יאללה.
אני מתיר את הקשרים, נשכב על הגב ומורה לה למצוץ. היא מיומנת, יודעת את העבודה, מוצצת בתאווה ומחדירה את הזין שלי לגרון שלה בלי בעיה. מרשים. משיכת שיער, נחנקת על הזין עמוק הפה שלה, חולה על הקולות האלה... מזדיינים? יאללה.
אני שם קונדום ומעמיד אותה בדוגי. הכוס שלה כבר נוטף ומוכן ואני חודר אליה בעוצמה. הזיון מטריף אותה והיא מבקשת אישור לגמור, זה סשן ראשון ואני סלחני, היא מתפוצצת עלי בגניחות רמות... מסובב אותה ועכשיו קרסוליה על הכתפיים שלי, חודר עמוק ומסתכל על העיניים שלה מתערפלות מעונג, היא מבקשת לגמור שוב ואני מאשר. הציצים שלה כבר לא עומדים בכאב והיא מבקשת מנוחה. אני מיד מביא לה כוס מים ומחבק. עוצרים? יאללה.
היא כבר בעננים אבל עכשיו תורי לגמור, דוגי, חדירה חזקה וזיון בקצב מטורף, היא מסתכלת על המראה ונהנית ממה שמשתקף מולה, גם אני... היא גונחת ונהנית מכל תנועה של האגן שלי, עד שאני מתרוקן בתוכה. נשכבים בהתנשפות, היא עוד מרגישה זרמים בגוף, אני מחבק אותה ומרגיע, זה הרגע הכי מושלם. אפטר קר? יאללה.
מתיישבים, עוד קצת יין, עוד סיגריה, מדברים על מה שהיה, אני מורה לה לשבת על הרצפה למרגלותיי, מלטף את ראשה, מרגיע. היא מתוקה אמיתית. מתארגנים ומפנים את החדר, לוקח אותה הביתה ונפרד בנשיקה. מרגיש כמו התחלה של משהו טוב...
יש לי הרבה מה ללמוד ממך, היא אומרת.
גם לי ממך.
יאללה!
זאתי שגרה לידי, אבל בעלה לא יודע, או ההיא שגרה קצת יותר רחוק אבל אין לה ניסיון, או ההיא שרוצה לעבור מסע רוחני וגילוי עצמי, או זאתי עם העיניים המהממות אבל שלא אוהבת קשירות, או ההיא שמשפריצה כשנוגעים לה בירך הפנימית, או הברזילאית שמחפשת אהבה אבל רוצה להזדיין בינתיים... קשה, קשה מאוד.
אם יש דבר שאי אפשר להמעיט בערכו, זה האפטר קר. התהליך הזה הוא חלק בלתי נפרד מהסשן, לפניו, במהלכו, ובטח אחריו.
אתמול היה לי סשן קשוח, קשירות, כאב.
התקשורת היא מפתח. כל הזמן לבדוק, לדאוג, להבין איפה הסאבית נמצאת.
והבוקר, להמשיך בדאגה, כי האחריות היא שלי ושלי בלבד.
תעשו בדס"מ בלי לשכוח אף פעם שבלי הסאבית שלכם, לא הייתם שולטים.
מעולם לא הבנתי איך אפשר להיות רק עם פרטנרית אחת כל החיים, ולחשוב שהיא יכולה לענות על או למלא את כל הצרכים שלי ושלה לנצח.
הסתובבתי בעולם והתחושה שלי הייתה שאני חריג, שאני לא בסדר, שאני פשוט לא מבין את הכללים.
אני רוצה לחקור, להכיר, לאהוב, לנסות, לטעום מהכל! מתי שאני רוצה ועם מי שאני רוצה.
אתמול הייתי בערב לא מתוכנן של פוליאמורים, ונוכחתי שיש עוד הרבה כמוני, שחוגגים את האהבה ואת הפתיחות, שמקבלים בני אדם מכל הצבעים והצורות, בלי לשפוט.
הבדס"מ שלי כולל מגוון של אפשרויות, שאני מממש עם פרטנריות שונות כשמתאפשר, כאשר כל אחת ואחת שונה ומיוחדת, עם צרכים ורצונות שונים, וזה כל היופי בעולם הזה.
כל אחד ואחת מאיתנו הוא מיוחד, וראוי לאהבה וליחס שהוא צריך לקבל.
תהיו נחמדים, תאהבו. גם את עצמכם. ואם לא, תמצאו מישהו שיראה לכם את זה.
