"אנחנו חיים בעולם שבו מסתירים את התשוקה, מכסים אותה, מנסים לאלף אותה, אבל היא תמיד תמצא דרך לפרוץ..."
(אנאיס נין)
הסימנים שאני משאיר על עורה הם שפה סודית בינינו. כל סימן מספר סיפור של רגע שבו גבולות טושטשו, של רגע שבו כאב והנאה היו לאחד. היא נושאת אותם בגאווה שקטה, יודעת שמתחת לבגדיה, גופה נושא את האותות של מה שקרה בינינו, תזכורת חיה לזמן המשותף שלנו יחד.
כשאני מחליק את החבל על עורה העירום, היא רועדת לא מפחד אלא מציפייה. הגוף יודע את מה שהשכל מסרב להכיר—שלפעמים, הכניעה היא הניצחון האולטימטיבי. בתוך המגבלות של החבלים, היא מוצאת חופש שלא הכירה קודם.
אני קושר אותה בתשומת לב מדויקת, כל ליפוף וכל קשר הם ביטוי של כוונה. אני יוצר יצירת אמנות בתנועה, גופה הופך לבד שעליו אני מבטא את הפנטזיות שלנו... היא נאנחת כשהחבל מתהדק, כשהתחושה מתפשטת לאורך עורה. "תמיד ידעתי שזה מה שאני צריכה", היא לוחשת, ואני מהנהן. ידעתי גם אני, מהרגע שראיתי את הצמא בעיניה.
ואז, כשהיא תלויה בין שמיים לארץ, גופה משוחרר מכח הכבידה וגם מהמחשבות, אני רואה את הרגע המדויק שבו היא מוותרת על השליטה לחלוטין. פניה מרוככות, עיניה מזוגגות, והיא נכנסת למרחב שרק מעטות זוכות לחוות—מרחב שמעבר לזמן, מעבר לזהות, מרחב של השתחררות טהורה...