אז בהמשך לפוסט שלי אתמול לגבי המיפגש בדאנג'ן,
בשעה 21:53 התייצבתי שם, בפעם הראשונה בחיים ללא דרס קוד במקום.
לבשתי מכנסי ג'ינס כי זה היה מיפגש קהילה, דמוי מאנץ' כזה.
היו מלא חיבוקים, קצת בכי, הרבה אהבה, תודה ושיתוף.
המוסיקה הייתה שקטה, שירים עבריים שקטים ויפים, כאלו שמשמיעים ברדיו ביום הזיכרון.
שמחתי שיכולתי לנעול סנדלים ולחשוף מחוץ לבית את הפדיקור שעשיתי בדיוק יום לפני שהמלחמה התחילה 😉
החמאס הפתיע עם איחור והאזעקה הייתה רק בשעה 22:58.
לא שמענו אותה, ידענו רק מהאפליקציה של פיקוד העורף.
תחושה הזויה עד נעימה לדעת שיש אזעקה באזורך אבל לא שומעים אותה. באמת שלא שמעתי כלום.
תודה לגיא ויניר על היוזמה, המחווה והשעות הספורות שבהן לקחנו נשימה.
זה לא היה ניתוק מהמציאות כי כל הזמן דיברנו על המצב הנוכחי של המלחמה ומה יהיה.
כי אין מישהו שלא מכיר מישהו שנרצח, נחטף או נעדר.
תודה לכל מי שכן שם דיאודורנט.
תודה למי שיצא החוצה לעשן.
תודה לכל מי שחיבק אותי.
תודה לכל מי שהחמיא לי.
קיבלתי גם נשיקה על היד (אני מתה על זה)
כולנו זקוקים לחיבוק.
תהיו טובים אחד לשני, אנחנו מוקפים במספיק רוע.
התמונות צולמו אחרי. אסור לצלם בדאנג'ן כזכור לכם.
במענה לשאלות בפרטי: כן אני מחבקת גם מחוץ לדאנגן.