אני יודע שאני חזק.
לגור לבד מגיל 23 ולהיות עם תואר שלישי קצת לפני גיל 40, וכל זה כאשר במקביל אני נישא, הופך לאב ואז לאב גרוש עם זוגיות חדשה ומדהימה, הם לא הישגים מבוטלים. ועל אחת כמה וכמה לא מבוטלים תוך התמודדות עם מאניה דיפרסיה.
אז אני יודע שאני חזק, ואני מאוזן תרופתית כבר שנים, אבל כמובן שעדיין יש שקיעות קלות מפעם לפעם. גם במהלכן אני עושה כל מה שאני יכול ואף משתדל לסלוח לעצמי כשאינני. וגם בשקיעות עמוקות יחסית ברור לי שעוד כמה ימים יהיה יותר טוב.
אבל למרות שאני יודע שאני חזק, ולמרות שהיא יודעת שאני חזק, ולמרות שדווקא כשאני בדאון אני הכי צריך אותה כדי שתחזק אותי, תעריץ אותו וכיו"ב, אני מתקשה לתפוס את המקום הזה. לא רק בגלל בעיות ביזימה, חוסר כוח, ושאר תסמיני הדיכאון, אלא גם (ואולי בעיקר) בגלל שאינני מרגיש ראוי להרגיש חזק ומוערץ, ושאינני ראוי לה.
ככה זה.