אני יושבת לי פה, צופה בסדרה בשם muhtesemyuzyil (סדרה טורקית מהממת שאני ממליצה עליה בחום!) או בתרגום לעברית - הסולטאן.
בפרק מסויים מתחיל הסולטאן לחשוד שאהובתו אינה כה תהורה כפי שהיא טוענת. ומחליט לבדוק האם היא אכן נאמנה לו ואוהבת אותו כפי שהיא טוענת...
הוא מושיט לה בקבוקון, ודורש ממנה למות למענו.
היא אומרת לו, שאם הוא מאמין לבנו הבחור ואמא של אותו נסיך, הרי שהיא כבר מתה, והרעל רק יפסיק את הכאב שלה.
היא שותה את כל הבקבוקון, ורק מתחננת שהוא לא יעזוב אותה עד שהיא תפסיק לנשום, וישמור על ילדיהם מפני אם נסיך הכתר וכן מפני האכזריות של חברו הטוב ביותר המשמש כהשר הראשי.
מתברר כי לא היה שום רעל, ורק תרופה שעילפה אותה.
היא קמה ומגלה שזה היה סוג של מבחן נאמנות, וזכותה לבקש כל דבר שתרצה בתמורה לכך שעברה אותו בהצלחה יתרה.
וכל שהיא מבקשת, זה חיבוק.
ופה אני התחלתי לבכות, לא דמעה פה ושם, אלא בכי מכוער, כולל נזלת ויבבות...
חייבת להודות, שאני לא יודעת מה אני הייתי עושה במקומה, אבל יכולה לומר שיכולה להבין את העדפה למות איתו ולמענו פעם אחת, במקום למות כל יום מחדש בלעדיו.
זה לא שאני חושבת שאדוני יעזוב אותי, אבל תמיד יש איזה חשש פיצי כזה, אי שם באיזור של תת הכרה, שצווח לי - יום אחד הוא יתעייף מפסיכית מתוסבכת כמוך, ויעזוב בכדי להיות עם מישהיא שפויה יותר, צעירה יותר, יפה יותר, מצחיקה יותר, חכמה יותר, ... פשוט יותר ממני.
ולפעמים, כמו במקרה של הסצנה הזאת ששברה אותי לגמרי, הקול הזה מתגבר, מתעצם וצווח בתוך הראש שלי... ואני מנסה להתמודד מול זה לבד, כי החשש הזה הוא שלי, מעברי, לא באשמתו, ו... וכי אני לא רוצה להעיר אותו. *עריכה - לקח לי יותר משבוע לחזור ולראות את הסדרה. למרות שאני אוהבת את הסדרה ונהנת לראות את הגרסה של טורקיה של ימינו על הטורכיה של פעם.
אבל חיבוק אחד שלו משקיט את הקול הזה בראש שלי, לפחות לכמה שעות.
מעניין אם זה קורה לעוד אנשים, ואם כן, איך הם מתמודדים מול זה.
בכבוד רב, לובה