אני משחקת בצעצועים די הרבה. לרוב זה לא בבוקר. כי אני לא טיפוס של בוקר.
אני לא אוהבת לקום, אני לא אוהבת להיפרד מהכריות והשמיכה. אני לא אוהבת בוקר.
אבל לפעמים, ורק לפעמים יש בקרים שהם טובים...
אני הגעתי עליו בערב. אבל לפחות יש לנו יממה יחד.
הוא המתין לי כבר, כולו מתרגש, עם אזיקים והקולר, עם הארוחה על השולחן, עם כל הדברים שדיברנו עליהם.
הוא ירד על ברכיו, נישק את רגלי, והתחיל לסדר את הדברים שלי.
אני מורידה את השמלה והנעליים, אין לי כרגע צורך בהם.
מתיישבת לשולחן, מזמינה אותו לשבת לצידי. הוא על ברכיו ליד הכסא שלי. אני מתחילה לאכול, נותנת לו חלק מהאוכל, הוא אוכל בלי שימוש בידיו, שנמצאות כרגע מאחורי גבו.
הוא אוכל לאט, משתדל לנקות את כף ידי המושיטה לו את אוכל. אני זוללת את הכל בחיוך, הוא כמו כלבלב קטן, רק שהוא יותר בגודל של דני ענק, אבל זה מרגיש נכון לנו.
אחרי הארוחה, אני הולכת לשטוף ידיים, לוקחת את הזמן לשטוף, לחשוב...
חוזרת לסלון, הוא שם, ממתין. אני מתיישבת על הספה, פותחת את הרגליים, ואומרת לו - "תראה מה עשית!" - הוא לא מבין, הטון שלי רציני (עד כמה שאני מצתליחה לשמור עליו), ואני לא נראת מרוצה. - "בוא לפה ותנקה את הכל מייד!" - אני מורידה את התחתונים.
הוא מבין, מייד מתקרב, מביט בי, מבקש אישור שהבין נכון - "אמרתי מייד!" - הוא צולל פנימה. והניקיון בהחלט יסודי... עד לגמירה שלי. מרמה את ראשו וטועמת את עצמי על שפתיו.
"בוא נראה מה ואיך סידרת" - אני הולכת לחדר שינה, והוא על 4 מאחורי.
בחדר שינה הכלים הוצאו ומסודרים על המיטה. הכפפות, הצנצנת של חומר סיכה וסטרפאון על שידת צד. הכל ממתין לי.
אני מרימה את ראשו - "עשית עבודה טובה, מגיע לך פרס" - הוא זורח.
"אפשר לגמור בבקשה?"
אני חושבת לשניה, מורה לו לעלות על המיטה, על 6, מרימה את הצנצנת ושמה כפפות. התחת שלו מזמן לא קיבל את המגע שלי, הוא מרגיש יותר קפוץ/צמוד.
מתחילה לשחק בזהירות, רק אצבע, ולא ממהרת, מלטפת את הפרוסטטה, בודקת שהכל בסדר מדי פעם. הוא כבר מוכן, מכניסה אצבע שניה, הוא גונח, ממשיכה לשחק בו, הוא מתחיל לבקש אישור גמירה, ואני אומרת לו שבנשיכה הוא יכול לגמור. לפני שהוא מספיק לשאול, נושכת לו את התחת. הוא גומר.
משחררת את החור שלו, מורידה כפפות, מלטפת את התחת, יש ביס שלי מצד אחד... משווה... הוא מיבב, אבל לא זז, לא מנסה לברוח.
מתחילה לשחק לו בביצים, ליטוף, ליקוק, ליטוף, פליק קטן, ליטוף... הוא מזדקר, מבין שהבקשה שלו עשויה לעלות לו ביוקר... כי ממש לא סיימתי איתו.
הוא מוציא קולות שהם ספק גניחה ספק יבבה. אני ממשיכה לשחק בו. הוא מתחיל להתפתל, לבקש רשות לגמור, להתחנן... אני רק מצחקקת וממשיכה לשחק בו.
"בבקשה ההוד מעלתך, בבקשה תרשי לי לגמור"
"אבל רק התחלנו, אתה בטוח שאתה כבר מוכן?"
הוא לא בטוח מה לעשות בעניין, אבל הרצון עולה על הגיון - "כן ההוד מעלתך, בבקשה"
אני מושכת בכתף, עושה פרצוף של חוסר עניין - "תגמור"
הוא גומר. הגוף שלו כבר עייף, אבל אני רק התחלתי להנות!
אני מתחילה בחימום, התחת שלו מאדים, ואחרי כמה דקות הכלים כבר בשימוש.
קודם ספנקר, אחרי זה קרופ, וסלאפר וגם קיין. הוא סופר, מייל מכאב ועונג, משתדל לא לזוז.
אני בודקת שהוא בסדר, אבל ברור שהוא בסדר, הוא נהנה מזה כמוני אם לא יותר ממני.
אחרי שהתחת שלו אדום מספיק לטעמי, אני מחזירה את הכלים לתיק, ומחזירה כפפות על ידי.
הוא מבין שזה החלק השני של משחקי האדג'ינג והגמירות.
אני מחדירה אצבע והוא שוב מזדקר.
אני מחזיקה את הביצים שלו במקום שלא יאפשר גמירה, והוא כבר מודע לזה.
העונג הופך לכאב, וחזרה לעונג... הוא מתחנן על חייו, או ליתר דיוק על גמירתו, ואני מצחקקת.
"בבקשה הוד מעלתך, אני זקוק לגמירה, בבקשה"
"בקרוב, אבל אני עדיין לא שם"
זעקת הכאב שלו מפלחת את האוויר, והחיוך שלי מתרחב.
עוד כמה דקות והגוף שלו רועד. אני משתכנעת שהוא באמת זקוק לגמירה...
"אני אשחרר אותך לגמור, אבל אני עדיין לא קיבלתי את שלי! יש בך את הכוחות לזה?"
הוא יודע על מה אני מדברת, והוא צריך כדקה לחשוב האם ישרוד אותי הלילה - "כן הוד מעלתך, בבקשה תרשי לצעצוע שלך לגמור"
אני משחררת את הביצים שלו והוא גומר.
אני עולה על המיטה, מצמידה את פניו לכוס שלי והוא מתחיל בעבודתו.
אני כבר קרובה לגמירה, ולוחצת את פניו אף יותר פנימה, הוא מבין ומגביר את הקצב. אני גומרת לו על הפנים שוב. אבל אני רוצה את הויברטור שלי, והוא כרגע לא במצב פעיל...
"למה הויברטור שלי לא מוכן עדיין?!" - הוא מבין, והוא גם מבין את גודל הטעות...
אני מחזירה אותו למצב זקור, ומחדירה לתוכי.
אני נהנת ממנו, והוא מודע לזה.
אחרי זה הוא כבר לא במצב לכלום ואנחנו נזרקים במיטה, לשנת לילה.
בבוקר אני מתעוררת כשהוא שוכב לצידי על הצד, בוהה בי.
אני עדיין חרמנית, על מי אני עובדת? אי תמיד חרמנית!
"בוא ותנקה את מה שגרמת לו" - ואני מרימה את השמיכה...
הוא לא ממתין לאישור נוסף הפעם והבוקר שלי מתחיל נכון...
מעניין אם יאפשרו לנו לצאת לסדום החודש, האמריקאים והאירנים.
בכבוד רב, לובה