אני לא יודעת אם זה רק אני, או שיש עוד סוטים פסיכיים שניסוח משנה להם עד כדי כך.
אבל אם מישהוא אומר לי - ''בא לי'' - התגובה הראשונה, ולרוב הסופית היא - ''יעבור, כי לי לא בא''.
אם מנסחים את זה כ- ''אשמח אם'', או ''אפשר בבקשה'' לרוב התגובה שלי תהיה חיובית. גם הרושם שלי יהיה שונה מהאדם שמשתמש במילים של ילד בן חמש, ומאוד שמדבר באופן מכבד.
מצחיק אותי שחלק מהנשאלים שפונים ומצפים את השיח ב- ''בא לי'', אחרי שאני מעירה ומאירה, אומרים לי - בסדר תענישי אותי.
כאילו אתם כבר שלי זוכים לקבל עונש על דבר שלא מתאים לי. אתם לא. ואני לא הולכת לחלק עונשים לאנשים רנדומליים. כי גם בעונש שלי אתם צריכים לזכות!
אבל זה לא אומר שאני לא מפנטזת על להתחיל לחלק ענישה על ימין ועל שמאל על התנהלות של ילד לא ממושמע, בזמן שאני מנסה לדבר עם האדם או הגבר/אישה.
''בא לי'' - הוא אמר את זה בלי לחשוב, ואני רותחת. מה אתה תינוק? ילד בן 5 שבדיוק הגיע לחנות ממתקים ו''בא לו'' על הכל שם? ככה אתה מדבר גם עם הבוסית שלך בעבודה? או עם מנהל ישיר שלך?
אני לא אוהבת לחלק עונשים, אבל פה זה כבר הגזמה פרועה. לא מדברים ככה עם אנשים, ובמיוחד לא עם שולטת, אלא אם אתם בדינמיקה של MDLB באותו רגע, והיא מסכימה שתהיה בראט.
''אתה הולך לשיתוף את הפה שלך בסבון, ואני לא רוצה לראות אותך חושב על לדבר ככה שוב!"
הוא מבין שהסתבך, אבל עדיין לא מבין עד כמה.
''כן הוד מעלתך, רק קיוויתי...''
אני מרימה את היד ומסמנת לו לשתוק. - ''לא ככה מבקשים, וממש לא ככה מדברים איתי!"
"אני מתנצל" - הוא נראה כמו בלון שהתרוקן מאוויר.
הוא לא פוחד מכאב, הוא נהנה ממנו, לכן להצליף בו עד זוב דם לא באמת יהיה עונש. מצד שני, לתת לו לכתוב שורות עד אין סוף, לשטוף את הפה בסבון, או לשים אותו בפינה לזמן רב, זה כבר עונש.
הייתי נותנת לו את כל השלוש רק על החוצפה!
הוא יודע כמה ניסוח חשוב לי, והוא מאפשר לעצמו לדבר ככה???
הוא קם, הולך לחדר האמבטיה. לוקח את הסבון, מרטיב אותו, מוציא לשון ומתחיל לסבן. הפרצוף שלו אומר הכל, אבל לא יכולה לרחם עליו, אחרת איך ילמד?!
הוא ממתין שאגיד לו לשטוף במים, ואני ממתינה עוד כמה שניות, רק כדי לוודא שהוא מבין כמה הדבר חמור בעיני. - ''אתה יכול לשטוף את הפה במים, ולחזור לסלון, לא סיימתי איתך''
''אן אות מעעתך"
אני חוזרת לסלון, מוציאה דפים ועט. הוא מצטרף ומבין שלא סיימתי איתו.
''תכתוב 100 פעם - לא אדבר בלי לחשוב'' - אני מושיבה אותו - '' ועוד 100 פעם - אני לא אחשוב על להתחצף לאף אישה, ובמיוחד לא לשולטת שלי''
''כן הוד מעלתך''
אני הולכת לצפות בטלויזיה, והוא יושב שם, כותב, סובל.
אני יודעת שהוא לא ממש התכוון, הוא רק שכח לרגע מי מה ולמה, אבל יש דברים שהוא חייב לזכור, גם במצב הכי ונילי שלנו.
והוא גם לא ממש מתכוון להתחצף, זה רק משהו שאומרים, שמקובל לפעמים בחברה. אבל זו לא צורת דיבור מקובלת בעיני.
הוא מסיים שעתיים אחרי. ואני כבר צריכה ללכת.
''לא הספקנו כלום היום, וזה עצוב לי. רציתי לעשות הרבה דברים מהנים ומענים, אבל זה יצטרך להמתין לפעם אחרת''
אני מנשקת אותו, מחבקת, מבהירה לו שאני לא כועסת, רק מאוכזבת מהמצב. ויוצאת.
אין סשן או אפטרקר הפעם, רק עונש, והוא אפילו לא עשה טוב על הלב לאף אחד 😭
כן, כל פעם שמישהוא כותב לי ''בא לי'', זה המחשבות שרוצות לי בראש
בכבוד רב, לובה