הדייט של היום בערב מבריז לי, הבחור שהעלה את עצמו באוב... אני לא חושבת שאצליח לבטוח בו...
כל פעם שחשבתי שיש התאמה זה רק הרחיק אותי... מתחילה לחשוב שזה לא יקרה כבר...
הוא עומד על המיטה, על 4 ממתין לי. התחת שלו שוב לבן ודורש, אבל היום יש לי מטרה אחרת... אם כי גם אימפקט זה נחמד.
אני מוציאה את הטנס, מסדרת אלקטרודות, בודקת ומוסיפה עוד, בודקת שוב. ידיים, רגליים, הכל במקום... זה הזמן לקולר פעמונים, כי היום אסור לזוז 😈
הוא מבין את המצב, אבל לא יצא לו עדיין להתנסות במצב של "לא לזוז" בזמן חשמל. זה לא יהיה קל. הוא מודע לקושי, אבל עדיין נראה בטוח בעצמו, מציץ לכיוון הקופסא האדומה, זו עם פתקי הפרס... יהיה מעניין היום!
"אתה בטוח שאתה רוצה לקפוץ ישר למים? או שנתחיל בלנסות איך זה עובד, ואם זה קשה מדי נעזוב?"
"אני בטוח, ואני רוצה את הפתק של הפרס כשאצליח הוד מעלתך"
הוא נשמע מלא ביטחון ובטוח ביכולתיו, אבל אני לא בטוחה עד כדי כך.
אני מפעילה את המכשיר על המינימום, והפעמונים מתחילים לצלצל. - "אמרנו לא לזוז!" - הוא מביט בי עם כאב בעיניו, מבין למה לא רציתי לרוץ לפני שהוא למד ללכת, אבל כבר מאוחר מדי לחרטות. הוא מתייצב. ממתין שהפעמונים יפסיקו להפיק צלילים.
"אני מתנצל לא ציפיתי שזה יהיה קשה כל כך הוד מעלתך, בעתיד אקשיב לך"
"אני יודעת, אבל זה לא משנה את העובדה שזזת" - הוא לא זז יותר, רק נאנח.
אני מגבירה את הזרם, והפעמונים שוב משמיעים צליל.
"זה כבר פעם שניה! אתה זוכר מה קורה בפעם השלישית, נכון?"
"כן הוד מעלתך" - אני יודעת שהוא מביט על הצנצנת הכחולה כרגע.
הפעמונים נרגעים שוב, ואני מגבירה פעם נוספת, הפעם הוא מצליח לא לזוז אבל זה עולה לו, הוא מתחיל להזיע, וקר בחדר.
אני מלטפת את ראשו - "יפה אתה הצלחת, רוצה לסיים להיום?"
"אני חושב שכן הוד מעלתך, זה הרבה יותר קשוח משחשבתי. אני אוהב חשמל, אבל לא לזוז לוקח כוחות שלא חשבתי שידרשו"
אני מורידה את הקולר ממנו, מנשקת אותו, ומגבירה את המכשיר. העיניים שלו כרגע בגודל של צלחת! הפתאת השנה מבחינתו.
אני מחדירה לו פלאג מחשמל, והוא מבין שהחשמל הולך להיות מרכז הסשן. מוסיפה אלקטרודות על הביצים ועל הכיפה. מפעילה הכל על הכי חלש ונותנת לו זמן להתרגל. הוא מחייך, אבל אני רואה שזה לא קל עדיין. מזכירה לו שלזוז זה בסדר, אבל שישמור את התחת שלו במקום. הוא יורד על 6.
מתחילה בחימום קל על התחת הלבן הזה שלו. הוא גונח. בין חשמל בין איפקט הוא כואב ונהנה בו זמנית מכל העולמות המועדפים עליו, גם אם הוא מודע שלא באמת מגיע לו.
מוסיפה מצבטים לפטמות שלו, והוא כבר גונח בקול.
ממשיכה באימפקט, הפעם עם חגורה, והוא מתחנן לגמור. - ''אתה באמת חושב שמגיע לך?''
הוא מתחיל להבין, הדמעות זולגות, אבל הוא לא מנסה להתחנן, יודע שלא הרוויח את הגמירה שלו היום.
אני ממשיכה עם החגורה. עוברת לקיין - ''אם תספור יפה, תקבל את הזכות לגמור''
''כן הוד מעלתך, תודה לך''
ווש
''אחת, תודה הוד מעלתך''
ווש
...
ווש
''אההההה חמישים, תודה הוד מעלתך''
''ילד טוב, הרווחת את הגמירה שלך, בוא תראה לי איך אתה גומר יפה בשבילי''
הוא גומר ומתמוטט על המיטה. אני מכבה את כל החשמל.
מורידה אלקטרודות, מוציאה את הפלאג.
''איך אתה מרגיש יפה שלי?"
הוא עדיין בוכה, אבל מחייך - ''תודה שאת מנסה ללמד אותי הוד מעלתך, מבטיח להשתדל להיות תלמיד יותר טוב''
הפעם אני מחייכת.
''היום אין פתקית מהאדום... אבל מי יודע מה יקרה פעם הבאה?''
הוא מנסה לחזור על 4, אבל אני עוצרת אותו, - ''תסתובב ותשכב על הגב''
הוא מסתובב. אני מתיישבת לו על הפנים וחופנת אותו.
''אתה לא גומר לפני, ברור?" - זו שאלה רטורית, כי מי יכול לענות דרך הכוס, אבל הוא מנסה וזה מצחיק אותי הרבה יותר מחשבתי שדבר כזה יכול...
אני נהנת מלשון שלו ומחליטה להקשות עליו, מתחילה לרדת לו. הכוס שלי נהנה גם מגניחות וגם מזעקות שלו.
כשאני כבר על הגבול, אני נותנת לו סימן, ושנינו גומרים יחד.
אני קמה ממנו, מלטפת את הפנים שלו - ''שרדת את זה, רוצה את האפטרקר שלך?" - וקורצת לו.
הוא מסמיק, מתקרבל לתוכי - ''אשמח, גם אם ללא פרס הפעם''. - ואני מנשקת את הקודקוד של הראש שלו.
היום הבנתי שיש ילדים בני 20 ובמבה שיכולים לכתוב הרבה יותר מחרמן ממני, מרגישה זקנה. כאילו יש לי בגדים וצעצועים מבוגרים ממנו... והוא כותב טוב ומחרמן ממני!!! אההההה
בכבוד רב, לובה