הייתי בכמה וכמה דייטים ראשוניים. היו פעמים שהתרגשתי, היו פעמים שחששתי, היו פעמים...
אבל זה לא היה רק עוד אחד מאילה. כי הפעם ממש חיבבתי את הגבר מהצד השני של המסך. דיברנו בעיקר בהתכתבות. ושלחתי לו כמה תמונות, אבל זה לא ממש דומה לפגישה פנים מול פנים. והוא נהיה ידיד נפש בשבילי. חבר חדש ומקסים. לכן חששתי לפגוש אותו – מה אם הוא לא יחבב אותי? מה אם יחליט לנתק קשר? או לא ירצה בי?
היתה גם מחשבה של מה אם לא תהיה בינינו כימיה, אבל זה היה פחות מפחיד, שכן שני אנשים בוגרים יכולים להיות רק חברים טובים ללא צורך בסקס. אבל אם רק צד אחד יהיה מעוניין... זה כבר סיפור אחר, הרבה פחות טוב או נעים.
כשסוף סוף יצאתי רעדתי בכל חלקי גופי.
והוא? רגוע, מוצק, בלתי קריא. האם מחבב? האישונים שלו התרחבו כשהביט בי. ואני יכולה להתחיל שוב לנשום. החיבוק שלו מרגיע. אני עדיין חוששת, אבל כבר לא חשה שהאוויר סמיך מכדי לנשום.
כשהציע להיכנס למכוניתו ולנסוע לפאב, רציתי להגיד בוא הביתה במקום, אבל מרוב פחד מפני זה שיחליט שלא רוצה בי, רק נכנסת לאוטו.
מתחילים לנסוע. הבטחתי לו שאבוא ללא תחתונים, תופשת אומץ, מראה לו שאני עומדת בהבטחות שלי. הוא מרוצה, בודק את הכוס, מפליק – הפליק הזה גורם לתחושה של חום ורטיבות שם למטה. – אני מודה לו, ועוד פליק, ועוד אחד. מגיעים למקום. מחנה את הרכב, מדברים על דברים אחרים לא קשורים. הולכים לפאב יד ביד.
יושבים בפאב, די ריק שם. מוקדם עדיין. מזמין אצבעות גבינה קוקטייל בשבילי ובירה בשבילו. יושבים מדברים. אני כבר לא רועדת, אבל עדיין חוששת. מה אם לא ירצה באחת כמוני? הוא מדהים! חכם, מצחיק, נאה, בעל ידע ולא רק בתחום בדסמ, וגם יש לו אישיות מקסימה ממש. ואילו אני – בובה שאחר שבר. האם ירצה לנסות ולבנות אותי מחדש? הרי זה המון עבודה. האם יקח על עצמו את המשימה?
החברה שלי באה לראות שאני בסדר. כן, יש לי שומרת ראש, אני חתולה פחדנית שכמותי. היא ככל הנראה מחבבת אותו. נותנת לנו חיוך ויוצאת. מביאים לנו את ההזמנה. ואנחנו שוב לבד.
הוא שולח אצבעות לתוכי, מרטיב אותן, וטועם אותי. אני כמעט מתעלפת, מה אם לא אהב את הטעם? הוא עושה – מממ, את טעימה לי... – אני יכולה לנשום שוב. מרגישה את הפחד יוצא מתוכי, מפנה את מקומו לתחושה אחרת, תחושה מוכרת ואהובה... תחושה שחששתי שיקח לי יותר מדי זמן לחוש שוב – יראת כבוד.
כששאלתי אותו איך תרצה שאקרא לך, אמר לי דאדי.
כשיצאנו מהפאב, לא יכולתי לחכות יותר, הבטתי ישר לתוך עיניו ושאלתי: תרצה בבקשה להיות הדאדי שלי? ושנייה לפני שאני מתעלפת מרוב פחד מפני סירובו, עונה לי אדוני – כן.
וכך הפך אותי דאדי לילדה המאושרת בעולם, והכל על ידי מילה אחת בלבד! נכון שהוא מוכשר חברים?
בכבוד רב, לובה