הכרתי מספר בנות מהאתר. ושמחתי מאוד לפגוש אותן.
עם אחת מהן נפגשתי לראשונה לא מזמן, והיא שמה לב שכשאני מדברת על דאדי אני מחייכת חיוך רחב.
לא חשבתי על זה באותו רגע. אני מודה שדאדי גורם לי אושר גדול בכל רגע נתון... אבל הרי זה טבעי, לא? האדון אמור לגרום לשפחה שלו אושר
אחרת למה לי להיות שלו?
למה לכאוב בשבילו?
למה לתת לו את גופי, ומוחי, ונפשי וליבי???
אם לא אהיה מאושרת בשירותו של אדוני, למה לי להיות שם?
אבל בשבת הזאת כשהתיישבתי לצפות בסרט השלישי בסדרת "משחקי רעב", התחלתי לחשוב:
דאדי הוא כמו פיטה שלי. הוא חם ואוהב. הוא תומך בי כשרע לי. מגן עלי כשאני מפחדת. מגרש את הסיוטים שלי. והוא עושה הכל בשבילי ולמעני
יתר על כן, דאדי, כל פעם שאני מודה לו על כל הדברים הנפלאים שהוא עושה למעני, עונה לי "תמיד"... ממש כמו פיטה... והכי חשוב, אני גם מאמינה לו. מאמינה שתמיד יהיה שם בשביל לתפוש אותי שניה לפני שאפול. ויגן עלי וישמור עלי. וידאג לי, לכל מה שאי פעם אזדקק לו. אחרי הכל, בשבילו, אני חלק ממנו
והוא? הוא החלק הטוב, והחזק, והאמיץ והחכם ביותר ממני
אני אוהבת אותו בכל לבי... ויודעת שגם הוא אוהב אותי בכל לבו.
הלב החם והפועם הזה שאני שומעת כל פעם שראשי נח על החזה הרחב שלו אחרי הסשן.
הלב האמיץ שלו, שמגן עלי הן מפני אחרים והן מפני עצמי.
הלב הרחום שלו, שבודק שאני לא שכחתי לאכול ולשתות. שאקח מונית בימי אובך, ולא אלך ברגל כהרגלי. שאנוח מספיק, וגם שאגמור מספיק פעמים... שלא אהיה נזקקת.
ואכן הלב של דאדי הוא הכי גדול שיש! יש לו מקום שם לכולם. גם למשפחתו, גם לי וגם לחיות. הוא צמחוני. כן, מגיל צעיר. כן, עקרונית. לא אני לא צמחונית. והוא גם לא רוצה לשנות אותי רק כי הוא יכול. ורק הוא יכול!!!
אני יודעת שאתה עסוק דאדי. שיש לך עבודה ומשפחה ועוד המון דברים אחרים שאתה צריך לדאוג להם... אבל אני מתגעגעת למגע שלך, לקול שלך, לריח שלך דאדי
בבקשה תבוא לבקר אותי בקרוב דאדי, בבקשה...
אני אוהבת אותך תמיד
תמיד שלך ובשבילך
ביראת כבוד, פוסיקט שלך