"אני כועס ומקווה שתיכשלי
שתמשיכי לרעוד ולפחד משגעון
אמן תשארי לבד לנצח
מה זה נקרא לא לרצות להיות איתי
מאוד קשה פה כל הלבד הזה, אוי ואבוי לי
יש לי לחץ באוזניים
וסרטים כחולים בראש
יש לי עראק ופסנתר
ואין לי אהבה בינתיים"
מעולם בחיי לא הזדהיתי כל כך חזק עם מילות שיר כלשהו כמו המילים האלה ברגע זה.
וגם:
"עולם קשוח
אני יכול עליו
רק עם כוח
רק בבעיטות למוח"
המילים האלה דווקא מתנגנות לי בראש הרבה, כבר שנים.
מזכיר לעצמי שאחרי כל האסונות והמכות שהחיים זרקו עלי, כל פסגה חדשה שאני משיג היא נס בלתי סביר ש"לא אמור לקרות". כבר שנים, כל כמה חודשים אני מגשים נס בלתי סביר אחר ש"לא היה אמור לקרות". וצעד אחרי צעד, אגשים גם עוד הרבה דברים אחרים שעדיין בגדר "לא אמורים לקרות". עולם קשוח, אך אני יכול עליו.
וגם, וואו פתאום הבלחה מהנעורים, קופץ לי לראש עכשיו:
"Too bad that you couldn't see
See the man that boy could be
There is more that meets the eye
I see the soul that is inside"
בת זונה.
הפוסט הזה איננו עליה. הוא עלי. על המנגנונים שעולים בי כשאני נתקל בכישלון, אכזבה, דחיה. אני לא רוצה להטיל עליה שיט שלי. הוא שלי, ואני מודע אליו ומסתכל עליו עכשיו כשלי. לה יש מספיק שיט פנימי משלה להתמודד איתו, אני משוכנע, אפילו שאני לא באמת מכיר את הפרטים שלו. כמו שכתוב בפרופיל של מישהי כאן, לצערי אינני זוכר מי: .Everyone you meet is fighting a battle you know nothing about Be kind. Always. מזכיר לעצמי to be kind towards her. אפילו כשהיא נגעה באופן מגושם וחסר תשומת לב במוגלה הכי מזוהמת שיש בתוכי, ועכשיו כואב מאוד מאוד וזוהמה מושפרצת מרוחה עכשיו על כל הקירות והרהיטים הפנימיים.