כניסתי לעולם החדש/ יציאה ממערת אפלטון

חוץ מלצאת ממנו. 

ואת הגברים שאני קונה בו. 

"אני עצובה,

רע לי ומר לי,

בלילות כשקר לי

המיטה ריקה

למה אתה לא בא?"

*הביצוע שלי יגרום לכם לבכות,

כל החדר יבכה.

כל הנוכחים,

גם כל הנוכחות,

כולםן יבכו.

עין אחת לא תישאר יבשה,

עין אחת!

אולי תחזרי כבר?

את כל כך רחוקה. 

כל כך לא איתי, 

כל כך שמה. 

אף אחת לא יודעת, 

אף אחת לא מסוגלת, 

לחבק אותי כמוך. 

 Or cry if you make me

לא שמתי לב, עבר מהר

איך הייתי רוצה שולטת, או זוג, או יותר,  שתחגוג/יחגגו עליי ליומולדת 22 המתקרב שלי. 

אז מה הבעיה? 

אמנם אני גר לבד בדירה מגניבה וכיפית, אבל אני לא נייד. 

ז"א אני נייד כמעט כל הזמן רק בתחבצ. וזה מ-ב-א-ס. 

עדיף בפרטי

Nobody exists on purpose, "

Everybody's gonna die. 

Come watch tv? "

קהות החושים שבקיום העלוב שלנו, 

הקרירות שבחיים בין 4 קירות, 

המוות הוא בלתי נמנע

הוא מתקרב וממשמש דרכו אליי. 

כל הידיעה שהכל יחלוף, 

כמו גרגר חול ברוח;

אנחנו רבים מספור וקטנים מכדי לעמוד בטלטלות שהיקום מביא עלינו. 

אז ובכן, אם אנחנו כבר כאן, מה נותר לנו לעשות על מנת להרגיש משמעות, על מנת להרגיש בחיים? 

עבורי, הרגעים הכנים בהם אני מרגיש חי, אלה הרגעים האלה בהם אני נתון למרות.

כשאני נשלט על ידי מישהי נעלית ממני, כשאני משמש ככלי למתן עונג, או כאביזר שימושי, או כמושא ללעג והשפלה, מוחפץ. 

או כשאני כגבר אינני טוב מספיק,  מיותר לגמרי בסיטואציה - נעול בכלובון ומחונך מאחורה על ידי המצאה אנושית פלסטית דמוית זין, משל הייתי נשלטת ולא נשלט. הווה אומר אני חור. אני קטן. אני נשלטת. 

או כשיד נוחתת פעם אחר פעם בעוצמה על עכוזי, משאירה סימני אצבעות אדומים, עם סטירות, עם מילים משפילות, עם גניחות ושריטות ויריקות.

ואחרי הכל.. שקט, חיבוק חם. 

אנחנו עדיין כאן, וגם אם אין משמעות לחיים - למי אכפת. החיים יכולים להיות טובים. 

רק קולות נשימה ממלאים את חלל הדירה שעכשיו נדמית הו כה גדולה.
בין יד חזקה שיודעת להכיל,
ויד חזקה שיודעת ללטף,
אני בוהה בתקרה,
מדמיין את הכוכבים,
לתוך עוד לילה ללא שינה אני נלחם בשדים,
אפוף מסך עשן חובש מסיכה ועוטה שיריון,
אני מוקף בפיות ומלאכים,
אני מוקף בכרמל ובעמקים,
אני בבית, אני חולם, אני הוזה, אני מציאות, אני קיים.

מחר אשוט על סירה בנהר בריטי עתיק,
מבעד הזגוגיות אראה פטריות אצות רצות במעלה העצים הנשגבים,
מה יפות הן יצירותיה של אמא,
וכל היצרים יתגמדו,
וכל הרעמים ישקוטו,
שמש בכרמל דום,
ואני בגיא בן הינום,
מחפש עוד צלקות.

Through these sleepless nights i cry for thee 

היא טסה, ואני רק צריך יד חזקה שתכה אותי בתחת, ותיכרך סביב צווארי, יד שאחרי הכל, בסוף תדע לחבק ולהכיל. מישהי שאפשר להתכרבל איתה כשהרוחות סוערות רק מבפנים, ובחוץ שקט מופתי, רק קולות הנשימה ממלאים את חלל הדירה שעכשיו נראית כה בודדה וריקה.