כניסתי לעולם החדש/ יציאה ממערת אפלטון

אני הכפית הקטנה בנירוונה.
אני לוחם חופש בתוך המיטה שלי, שלנו, מחפש להיעלם בתוך הכוך החם שאת יוצרת.
אני נאלם מול יופי שאין לתאר.
שאין לתאר.
אני דום מול השמש.
אני חירות של שיגעון מחשבתי.
אני אחד, ואת אחת, יחד אנחנו שלמים, רק לרגע.
אני אחת, את אחד, יחד אנחנו ממריאים, רק לרגע, לספרה אחרת, למקום טוב יותר.
שקט יותר.
נקי יותר.
לא רעיל.
בלי גינונים, ובלי שיפוטיות.
בלי שיפוטיות.
אני הכפית הקטנה בנירוונה, אני עכשיו... שלם עם עצמי.
אני האחד או האחת או הכל,
אורגזמה של יצירה.
אני הכפית הקטנה בנירוונה,
ושקט לי סופסוף. 
וטוב לי עכשיו.

אולי עדיף לי לנעול אותו בתוך קופסה,
ולזרוק לים, לזרוק לים,
שאף אחד לא ימצא, כן לא ימצא,
עם לב כזה גם ככה מי יכול לקבל אהבה? 

אולי עדיף לי להקים חומות וביצורים,
להקים גדרות, להקים גדרות,
לחזק עם תיל מחשמל שלא אברח, שלא אברח,
איך בכל פעם אני נמשך,
כמו פרפר לאש,
אני נשרף, אני נשרף.

איך בכל פעם אני מתפתה אחרי תשוקה,
איך אני נשרף, איך אני נשרף,
אולי עדיף לי לנעול אותו במגירה, במגירה,
ואיך אני סובל בכל פעם בשבילה, כן, בשבילה,
נכנס ויוצא ממעגל דמים שלא נגמר, שלא נגמר,
ואיך אני שונא את עצמי בלילה,
ואיך אני שונא לישון לבד,
אולי עדיף היה להתעורר כשהלב הזקן במגירה,
אולי עכשיו לישון לבד כבר לא מפחיד נורא. 

! אני נייד !

בצל אהבת נעורים,
מלך הפרברים, כותב התנך של 'הכל יהיה בסדר', קם לעשן

ואין שום דבר לא בסדר איתי, 
זה אתם שמשוגעים, 
בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות - אני מרגיש כל כך מוגבל! 

- "אז 8?"

"אוקיי, 8."

- "אולי נעלה ל10? "

"כן, כדאי. זה לא היה מספיק. "

-"ומה אתה אומר על 20?"

"כן בבקשה. אפשר עוד? "

-"אתה רוצה 30? ילד טוב. מה אתה אומר עכשיו? שנעלה ל40? אף אחד מעולם לא החזיק אצלי 40."

אני מחניק את החנק והדמעה. שיט. אחת זולגת. שיט.

"38... אח.. תודה..39......איהה תודה, 40! תודה! "

היא אוספת אותי אליה. אני נצמד לחזה שלה, מנסה להיעלם. חם שם, ונעים שם. החום שלה מציף אותי ואני רגוע. שלו. שלה. ורק לרגע קט אני מרגיש שלם ונקי. כמו הים בשקט שאחרי הסערה.

אני הכפית הקטנה בנירוונה, אבל היד שלה, אוי, היא עבדה קשה! "נשק את כף ידי קטני, היא כואבת בגללך. ותודה כמו שצריך"

... 

אני תוהה בקול רם "זוכרת שאמרת שתתני לי 8 בהתחלה? איך הגענו ל40?"

והיא בתגובה מחייכת את החיוך הזדוני שלה. 

היא לומדת לקחת.
ואני לומד לתת.
זה לא כזה פשוט כמו שזה נשמע, היא עדיין לא יודעת לקחת, כך מעידה על עצמה, זה עדיין.. בייבי-סטפס..
ואני עדיין לא יודע לתת, נו.. בייבי סטפס.
תבקש, תגיד, תתחנן.
אני אבקש, אני אגיד, אני אתן, אני אתחנן,

הכל.

מה שבא לך. 

ולא עובר לי כלום בראש מלבד זה.
שבועות של טיזינג(אולי)יגיעו לקיצם.
אין ספור רמיזות ועקיצות, אני באמת לא יודע מה יהיה.
אבל אני יודע, שמרגע שהדלת הזו תיפתח -
אני שלה, בשבילה ולרצונה.
צעצוע שימושי.

תחת בעלותה. 
ילדה טובה.
מה שבא לך.

אני אתן, 

ואת תיקחי. 

אני מקווה שאני אדע לתת - 

את הכל. 

ואת,

כמה שאת רוצה, 

איך שאת רוצה, 

רק תיקחי, 

אני אתן, 

זה שלך, 

זה יהיה שלך, 

איך שבא לך, 

מה שבא לך, 

אני מוכן בשבילך. 

במה זכיתי?

^{*ותודה לצבא.} 

*ויותר תודה לטלי.

זה ירגיע את הכאב, יעזור במניעת נפיחות ויתן אפשרות לנשום רגע ולחשוב בהיגיון עם קצת פחות סטרס.

- דברים שלומדים במרפאות צבאיות וכדאי ליישם בחיים. 

ובחלומי היא מתקשרת 

ובחלומי היא מזמינה אותי אליה

ובחלומי הוא לא שם

צעיף מושם על עיניי

ואל כיסא אני נקשר 

ובחלומי הוא מגיע

למרות שאמרה שלא יבוא

ובחלומי הוא צוחק

ושמים לי כלובון מתכת

ובחלומי היא מתכופפת

ומסירה את כיסוי העיניים

ובחלומי מבעד לשפתיים ענוגות היא משרבבת

אתה רוצה לעשות לי טוב, לא?

אתה מבין, שאתה לא ראוי, היא אומרת

ובחלומי היא מסבירה

אתה לא יכול עוד לגעת בי,

החלק הזה נגמר, כן

אבל אתה יכול עוד לעשות לי טוב

אתה יכול לשרת אותי

אתה יכול עוד לספק אותו

הוא דווקא אוהב, והוא, יודע מה הוא עושה

ובחלומי אני מהנהן

ובחלומי אני על הברכיים ואני על ארבע

ובחלומי אני נחנק ואני מלא

ואני גונח ואני בוכה ואני שמח

ובחלומי אני שימושי לה, ועושה לה טוב

ובחלומי אני קטן והוא גדול

והיא צוחקת ואני נבעל

ובחלומי אני שוב נקשר

ובחלומי אני משרת ואני מכין

ובחלומי הוא איתה ואני קהל

ובחלומי אני צופה והוא בועל

ואני קם ואני מאושר

ואין שיחות שלא נענו, בטח שלא ממנה