"תחזיקי בפה. לא להוציא. גם אם אני זז, שלא תעזי להוציא".
"אבל זה קשה לי", אני אומרת לו עוד לפני שהתחלנו, בידיעה שאין שום משמעות למשפט הזה, ולהתחיל אותו במילה "אבל" בכלל גובל בטמטום מתקדם.
"תפתחי גדול", הוא אומר לי ופותח את הרוכסן.
גדול זה עניין יחסי. גדול זה בראש. גדול זה הזין האימתני שפועם לי מול הפרצוף ומזכיר לי את התמונות של שחקני כדורסל או מתאגרפים שנראים כמו בניין ולידם אישה שמגיעה להם לפופיק. מריה רבת החסד, התפללי בעדנו החוטאים.
הוא עומד מולי ומחזיק בשני צידי הראש שלי, ממקם את הפה שלי בדיוק מולו, ומכניס את הקצה של הזין בין השפתיים שלי. אני רוצה להוציא לשון חמה להעביר סביבו, אבל כשהוא קולט הוא מיד זז אחורה ומעיף לי סטירה. "מה אמרתי? אמרתי תחזיקי בפה. למה את אף פעם לא מקשיבה?". עוד סטירה הפעם לצד השני, שיהיה מאוזן.
הלחיים שלי בוערות, והגרון שלי מדבר סהרה. מסתבר שפחות קריטי לגוף לייצר רוק כשאת מתה מפחד. דמעות לעומת זאת, הוא דווקא כן מייצר. אני פותחת את הפה בהזמנה ומסתכלת עליו במבט של כניעה, מנסה לא לזוז. כאילו שהוא צריך הזמנה. Amor Fati.
הוא תופס לי שוב את הראש בשתי הידיים, ומתחיל להעמיק את עצמו לתוכי, מילימטר אחרי מילימטר, תוך כדי שהוא מזיז את הראש שלי בעדינות כשהוא מפלס לעצמו דרך, כאילו הוא נוהג בסימולטור.
אני מרגישה את מתאר הורידים של הזין שלו בזמן שהוא אוטם לי את החור האהוב עליו. לנשום מהאף. לנשום מהאף. לנשום באופן כללי. גם האף שלי שצמוד אליו מתקשה להכניס מספיק אוויר.
כשהוא מטה את הראש שלי אחורה הוא מחכך את עצמו באחורי הלוע שלי וגונח, והגניחה הזאת עוברת ומהדהדת בתוכי שדים. אני מרגישה איך כל קצות העצבים שלי מתעוררים, איך הגוף שלי נכנע לו. כן, אדוני.
ברגע אני מכונה משומנת היטב, הרוק זורם ומטפטף לי מהקצוות של הפה, והכוס שלי כבר מרטיב את הרצפה. לפעמים הוא דוחף לתוכי את כף הרגל שלו כשאנחנו ככה, אבל לא הפעם.
הוא כמעט ולא זז, חוץ מלמקם את עצמו מחדש כשהוא מפצה על הרווחים הקטנים שיוצרות הנשימות שלי.
אני מרגישה את דפיקות הלב שלו בגרון שלי. אולי אלה דפיקות הלב שלי. אולי זה בכלל אותו הדבר.
קשה לי לנשום. הלסת כואבת ואני מרגישה שתכף נחצית לשני חלקים. הצוואר שלי שורף בגלל הזווית של הראש. הרוק יוצר שני פסים על הלחיים שלי, מתערבב עם דמעות ונזלת, ורוק שנקווה בין הזין שלו לשפה התחתונה שלי זולג על הסנטר ומטפטף לי על הצוואר. זה כל כך מגעיל ככה ובא לי להושיט יד ולנגב, אבל אני לא זזה. כל כך בא לי לזוז. כל כך בא לי שהוא יזוז, שיזיין לי את הגרון בפראות ויגמור בשאגה.
הוא לא זז. הגוף שלי רועד ממאמץ, ויד אחת שלו עוברת לתפוס לי בשיער, מקבעת אותי במקום. הידיים שלי בצידי הגוף, אבל הירכיים שמקיפות אותו נוגעות קצת בחלק החיצוני של השוקיים שלו כשהוא עומד מולי, ואני מנסה להיאחז בנקודות האלה כאילו היו קירות של מקלט.
"ילדה טובה. לא לזוז". הוא מתחיל לנוע בתוכי, והשדים שוב מתעוררים. לנשום מהאף. לא לזוז. לא לבכות. בעצם אפשר לבכות. הוא מגביר את הקצב, ואני מתפללת שיתן לי להרגיש אותו מתפוצץ בתוכי, רק שלא יצא. אני ילדה טובה. אני לא זזה.
הוא מיישר לי קצת את הראש ונדחף שוב לתוכי. "את מרגישה איך אני מזיין לך את הגרון?". מרגישה. הקומה התחתונה של הבית גם מרגישה.
בגניחה עמוקה הוא שופך את עצמו לתוכי. ואני מזכירה לעצמי לא לזוז. לא להיחנק. לבלוע הכל. לבלוע למרות שאי אפשר להזיז את הצוואר.
הזין שלו מפסיק לפעום, וכשהוא יוצא מתוכי שובל של רוק סמיך שיש רק בבפנוכו של הלוע נשאר צמוד לקצה שלו, יוצר מניפה מטפטפת של נוזלי גוף על החזה שלי.
הוא יורד לרצפה ומחבק אותי. תערובת הנוזלים נדבקת לו לבית החזה, ושוב אני מרגישה את הלבבות שלנו פועמים, חזק. "את יודעת שאני אוהב אותך". יודעת.
