את אשר נפשי עולה על גדותיה

מחבת מתחממת על הגז בזמן שאני מקוששת מהמקרר מגוון של "אולי". אולי גבינה צהובה, אולי סלמון ושמנת, אולי חביתה בלי כלום. 

לבשתי חולצה קצרה, אבל לא מצאתי את התחתונים בחדר החשוך. אני יחפה והרצפה קרירה, אבל יש קפה חזק וחם שמעיר לי את הנשמה. 

אני שומעת אותו מתעורר, בדיוק בזמן כדי לשאול מה הוא רוצה. אולי הוא אדם פשוט, שאוהב מקושקשת עם חלב כמו שמכינים בקיבוץ. אבל מה אם הוא ירצה משהו מתנשא כזה כמו ביצה עלומה? איך בכלל מעלימים ביצה? 

רק שלא יגיד לי "מה שאת רוצה", או יותר גרוע- "לא משנה לי". אני כבר מדמיינת את התגובה שלי, את ההסבר על למה מה שאני רוצה זה לא לרצות דברים.

בזמן שאני נואמת בראש שלי, הוא כבר עומד מאחוריי, מחבק ומסניף את הצוואר שלי.

"בוקר טוב".

"בוקר אור. חשבתי להכין ארוחת בוקר".

לרגע התחלתי לפקפק בכל הרעיון, כי מי בכלל ביקש ממני לחשוב משהו, ואולי זה ממש מטומטם מצידי.

"זה בסדר?"

"זה בסדר", הוא אומר, אבל יד אחת שלו סוגרת את הגז ומורידה את המחבת החמה מהכיריים.

היד השנייה שלו מלטפת אותי מתחת לחולצה. 

"רציתי לשאול איך אתה אוהב את הביצים שלך", אני ממלמלת בחוסר נוחות.

"בפה שלך". 

הייתה תקופה שניסיתי ללכת לפסיכולוגית.

בפגישה הראשונה סיפרתי לה הרבה ובעצם לא הספקתי כלום. בפגישה השנייה אחרי ה"מה שלומך?", שאלתי מתי היא מתקנת אותי. היא צחקה, אבל אני באמת חיכיתי לפתרונות קלים ומהירים, שהרי פתרונות מורכבים ומסובכים אני יודעת למצוא לבד.

אופוריות מהירות הן נפילות חדות, אני מזכירה לעצמי, כך היו מאז ומתמיד. ועדיין אין בי מספיק סבלנות לתהליכים, לעבודה קשה, שתשחרר. אני רוצה להב חד שיחתוך החוצה את כל הבעיות, אחד שיונף ביד אסרטיבית שאינה שלי, כי היד שלי רק זורקת גפרורים על הבעיות, ואז פורסת סדין ונשארת להשתזף בלהבות, באמונה שגם הפעם הן כנראה לא יביאו לסופי. 

גם הסוף הוא מהיר, כשהוא אמיתי, אבל בחיים הוא זז מדקה לדקה, מסתובב כל כך לאט עד שאפשר לפעמים לטעות ולקרוא לו אושר. 

"אין דבר כזה פתרונות קלים", היא אומרת, ואני יודעת שיש. אמנם קצרים, ברי חלוף, אבל יש. אני מהנהנת בהסכמה, כי אני יודעת שהיא לא תבין. הכי קל לי להסכים להחלטות של אחרים, שאולי יודעים. לאפשר להם למלא אותי בדעות ורצונות, באופוריות ונפילות, אבל כאלה שאינם שלי. 

במקום הפגישה השלישית, אני הולכת אליו.

"תכאיב לי", אני מבקשת, והוא אוסף אותי אליו ביד אחת, השנייה ממקמת את הזין שלו בסמוך לכוס שלי ואז עולה ומקיפה לי את הצוואר, חונקת את המחשבות מתוכי. "זה לא ירפא אותך", הוא אומר, בזמן שהוא חודר אליי בכוח. אבל אני כבר מזמן לא שומעת. 

כשהוא אמר "בואי אליי", ניגשתי כתמיד ללא היסוס ונתתי לו להושיב אותי עליו, פנים מול פנים, כששתי הידיים שלי מוחזקות היטב בשלו, ולא היה סיכוי שיפספס את התגובה שלי כשהוסיף "שפחה". 

אני אפילו לא בטוחה מה הייתה בדיוק התגובה שלי. עדיין לא אמרתי כלום, ואני לא מספיק מטומטמת כדי לגלגל עיניים מולו בזמן שהוא משפד אותי במבט. אבל הייתה תגובה כלשהי, שגרמה לו לתפוס את הידיים שלי חזק יותר, פעולה שבאופן לא סביר אנטומית מחזיקה גם את הרגע, את המחשבה.

"את רוצה להגיד משהו?", הוא שאל, והמבט שלו לא משחרר. כל כך קשה לחשוב ככה. זה כאילו הוא מסתכל לי לתוך המוח ורואה איך אני שוקלת תשובות אפשריות- כן, לא, לא יודעת. עד פה פשוט יחסית.

"כן".

"אני מקשיב".

זה מדהים איך משפט כמו "אני לא אוהבת את המילה שפחה" מצליח לצאת מהפה שלי, בזמן שהרבה משפטים אחרים כמו "למי אכפת מה את אוהבת", "מי שאל אותך בכלל" או "אולי פעם אחת תסתמי את הפה", נורים לחלל הריק שבו היה אמור לשבת המוח שלי.

"מדוע?", הוא ממשיך, מהדק אחיזה, ואני מתחילה לאבד תחושה בקצות האצבעות של הידיים. 

המוח הטבוע שלי ממשיך לצעוק עליי ממרחק. תתקני. תתקני מהר. משהו שלא יכלול "כי זה מוריד ממני". לכי על הסבר היסטורי-מוסרי. תסבירי שזאת סמנטיקה, שאין קשר למהות. 

"כי אני לא שפחה". 

אני דיי בטוחה שיכולתי לשמוע את ה- facepalm בתוך הראש שלי, ואת כל הדלתות ננעלות בטריקה, זורקות לי "בהצלחה ממי, מכאן את לבד".

הוא מרפה את האחיזה בידיים שלי, ואני מתרכזת בלהזיז את האצבעות כדי להחזיר את זרימת הדם, בזמן שהוא מטה אותי אחורה במהירות כזאת שגורמת לי לצעוק בבהלה.

כשהעורף שלי מגיע לאזור הברכיים שלו, הוא מוריד את הראש שלי למטה, כמעט בתשעים מעלות, ותופס אותו חזק בין השוקיים. 

את הרגליים שלי הוא מסדר בכיפוף, מה שמקל קצת את העומס על הגב שלי, אבל מגביר את תחושת הנפילה הפוטנציאלית. אני לופתת את השוקיים שלו עם שתי ידיים, מתפללת שלא יגיד לי לעזוב. הוא לא אומר. 

אני שומעת איך הוא פותח את המכנסיים, ומרגישה את הזין שלו נצמד לתחתונים הסגולים שלבשתי.

"את יודעת מה יפה, שפחה?", הוא אומר, בזמן שהוא מסיט את התחתונים שלי הצידה. "את רכוש שלא נאה לו להיות רכוש, אבל לא מפסיק להתחנן לזה".

הזין שלו מלטף את הכוס שלי מבחוץ, ואני מתחילה לכעוס על זה שעם כמה שאני רטובה, אין לי שום אפשרות לסתור אותו. 

"תבקשי, שפחה".

הפנים שלי רותחות מהדם שמתאסף בהן בזווית הזאת, ואני ממש מנסה שלא לבכות. בתמימותי עוד חשבתי שננהל דיון בנושא, לפני שהוא יוכיח לי אחרת.

"בבקשה אדוני".

הוא חודר אליי והדמעות באות. "תבקשי".

"בבקשה. בבקשה אדוני".

"תבקשי".

ככל שהוא מכריח אותי להמשיך לדבר, המילים נעשות פחות ברורות, והחדירות נעשות יותר אגרסיביות. התנוחה אמנם לא נוחה בשום צורה, אבל היא מאפשרת לו לחדור בזווית שלוחצת היטב על נקודות שמאיימות לסבך אותי מאוד בקרוב, בעיקר כשיד אחת שלו ננעלת ממש מעל הדגדגן שלי, מקבעת אותי במקום ומקשה על כל ניסיון בריחה.

"אדוני. בבקשה". 

"לא לגמור".

עוצמת הגירוי מקשה על היכולת להתאפק, ואני חוששת שלא אצליח להחזיק מעמד עוד הרבה. אני מסלקת מהראש את המחשבה על ההשפלה שכרוכה ברגע הזה, שבהיגיון פגום לחלוטין, ככל שהיא מרגיזה אותי יותר, ככה היא מחרמנת אותי יותר. 

הוא פותח קצת את הרגליים שלו ואוחז אותי מהכתפיים, מיישר אותי אליו, ובוחן את הפנים האדומות-נוזלות שלי, בזמן שהוא מרים אותי ממנו ודוחף אותי לרצפה.

את הזין שהיה בתוכי לפני רגע, הוא מעביר עכשיו על הפנים שלי, ולבסוף ממקם צמוד לשפתיים שלי. "תבקשי, שפחה".

"בבקשה אדוני".

הוא מכניס את הזין שלו לפה שלי, ואני מנסה לגייס חזרה את הנחיריים שלי לתפקד כנתיב אוויר כלשהו. כשהוא גומר, הוא אוחז את הראש שלי בין כפות הידיים ומטה אותו למעלה, לוקח גם את האופציה לבלוע כפעולה יזומה, בדיוק כמו שלקח ממני את האורגזמה שלא הייתה שלי לקבל. 

כשהוא סוגר את המכנסיים וחוזר לשבת, הוא מורה לי להכין לו קפה, הפעם בלי להוסיף "שפחה" בסוף המשפט, כי פשוט אין צורך. עכשיו זה כבר ברור מאליו. זה היה ברור מאליו, תמיד.  

אני טיפוס שלא יודע לשחרר. אבל כלום.

כשרוצים לקחת ממני משהו אני אתפוס אותו בציפורניים. 

לרוב הצד השני יוותר, או שבסוף אני אבין שאני כבר מדממת מהציפורניים, ואי אפשר להזיז קירות בטון ככה. 

לגברים מסוימים הייתי אומרת "קח בכוח". זה ממש מטומטם להגיד, אבל חשבתי שאולי זה עדיף, אחרת אני לא אתן, נכון?

ואולי אם יקחו ממני בכוח מספיק פעמים, אני אבין שאני כבר לא האלפא, וארד בשלווה להיות הבטא ששאפתי להיות אבל ניהלתי מלחמת חורמה לא להיות. 

זה מעולם לא עבד ככה. בסוף זה הרבה יותר מתוחכם מסתם לקחת בכוח. צריך לשחק עם הראש, לגרום לי לרצות לתת. להתחנן לתת. ואז לקחת, כשבא לו.

הבעיה היא שאני לומדת. אני מבינה שמשחקים לי בראש. וגם את זה אני חוסמת מאוד מהר, לא נותנת בכלל להיכנס למקומות האלה. "אני רוצה שתעשי X"? מיד "לא". לא יודעת בכלל מה זה X, אבל אני כבר מכינה שלטים להפגנה שאערוך נגדו. מה אני צריכה עכשיו להתחייב לעשות X כל החיים? ואם אני צריכה ללכת לדואר ואני עומדת בתור, איך ה-X ישתלב בזה? 

כשאני כותבת מדי פעם על נשלטת מקולקלת, זה בין השאר מהכיוון הזה. תמיד הייתי "כזאת", אבל בשלב מסוים זה התחיל להרגיש בלתי אפשרי לפיצוח. 

ניסיתי להסביר להם, "אתה לא יכול עליי". אמרתם נחיתה רכה? אז אני מטוס קרב. אתגר זה מרגש ומעניין, אבל בסוף הם יתעייפו. זה כמו משחק מחשב שנתקעים בו באותו שלב, וכשאתה נפסל אתה חוזר כמה שלבים אחורה, ובסוף בא לך למחוק את המשחק ולזרוק את המחשב מהחלון, בתקווה על הראש של הסדיסט שהמציא את החרא הזה. 

היו כאלה שהצליחו לעמוד מולי. בודדים. וגם אז, אולי הייתי אומרת שזה בגלל שהם שיחקו לי בכוס ובראש בו זמנית, בשתי ידיים מיומנות. הכוס שלי, בניגוד אליי, יתיישב לך על ה-X ויטפטף עליו עד שתגיד דיי. 

לפעמים הייתי חושבת על זה, על כמה אני קשה ומרדנית, ולא מאפשרת לאף אחד להגיע אליי. בדרך כלל זה היה כשאני מכופפת לתוך עצמי, וזין של אלפא ננעץ לי בתחת ישר לנשמה, לוחץ לי על הלב והריאות, ואומר לי ממש בשקט, בלי להתאמץ, "תשחררי". 

* גילוי נאות- פוסט ותיק שלא פורסם עד כה. אני כבר לא נמצאת בצ'אט כמעט אף פעם, ובחצות אני בדרך כלל בחלום השלישי. 

- אנשי ה"רק שאלה"- כאן לא מודיעין.

- וזה שאינו יודע לשאול. "שולטת!", "נשלטת." הא?

- שלא לדבר על זה שאינו יודע לאיית. זה דיי מרשים לכתוב את המילה "טוסיק" עם שלוש שגיאות כתיב. 

- "הפרופיל חדש אבל אני כאן כבר 20 שנה". ברור שזה לא פרופיל מספר עשר שפתחת אחרי שמהקודמים הפסיקו לענות לך/האישה גילתה שאתה כאן/האישה האחרת שהכרת כאן גילתה שאתה לא כאן רק איתה. מילא הייתם מחליפים, אבל להישאר על שלושה בו זמנית? איפה יש לכם זמן? 

- "בוגד באשתי אבל לך אומר את האמת". כן, כמובן. וגם- רק ביבי. 

- זה שלא מכיר אותך אבל פונה אלייך בתור כלבה/זונה/שפחה/כוס מהלך של אבא- יש יותר פוטנציאל בלשרוק למישהי ברחוב, לפחות אז יש סיכוי שהיא חירשת. 

- חסרי הסבלנות- תעני. תעני. תעני. תחסמי.

- אלה שמנסים לצרף אותך לכל מיני דברים. כפרה, מאז שהתנתקתי מהוט סיימתי להצטרף לדברים שמבטיחים לך שעות של הנאה, ובסוף את נופלת על סרט הודי כושל. 

- אנשים שמקלידים במשך שעה שתי מילים- או שאתה מאונן תוך כדי או שאתה בגיל של סבא שלי, ואת שניהם לא בא לי לדמיין. 

- אלה שמצליחים לנהל איתך שיחה נחמדה במשך שלושה וחצי משפטים, ואז מתעצבנים שאת לא רוצה להיפגש ברגע זה. אפילו בוולט המשלוח הוא לעוד שעה וחצי. אני יותר טיפוס של דואר ישראל, אולי בעוד חודש, אולי אף פעם, ואולי תצטרך לבוא לאסוף אותי מקיוסק בערד. 

בקיצור אין מה לחפש בצ'אט. אבל ממש. 

*אני מסכימ/ה*

*התלבטתי אם לכתוב ונילים, אבל "מכל מלמדותיי לא השכלתי ללמוד" היא בעיה רחבה יותר, אז תקשיבו כולם.

יש הבדל בין סקס לוהט לבין יחסי שליטה. אפשר רק סקס לוהט, בלי לנהל לה את היומן ובלי לקנות לה מוצצים בסופרפארם. ולא צריך בשביל זה פרופיל בכלוב.

פשוט תעשו. תתפסו אותה בפרקי כפות הידיים כשאתם מזיינים אותה במיסיונרית, שהיא תנוחה מאוד מוצלחת ובכלל לא כזאת מעפנה כמו שגורמים לה להישמע.

ותסתכלו עליה, תפסיקו לקבור את הראש בין הכתף לאוזן שלה ולשהות שם בדממה במשך כמה דקות מונוטוניות כאילו אתם לשים בצק, בזמן שהיא בוהה בתקרה ומשננת את המוצרים שהיא רוצה להוסיף לרשימת הקניות ברגע שתואילו בטובכם לגמור ולהתגלגל הצידה. 

תתפלאו או לא, אבל אפילו שולטים מהכלוב מזיינים ככה לפעמים. כמה מאמץ כבר נדרש מכם כדי להישען על הידיים במשך כמה דקות? אחיותיי הגיבורות, רק על זה שנשארתן ערות- קבלו מדבקה של סמיילי.

אז גברים, שומעים רגע? זה באמת נורא נורא פשוט. בלי פליקים מטומטמים בתחת עם פרצוף של סימן שאלה בעוצמה שבה אתם מנקים אבק מהמסך של המקבוק ביום ראשון בבוקר.

לא יודע/אוהב/רוצה להכאיב? אז אל. 

פשוט תתפסו. תחפנו עם היד. תחת, ציצי, מה שעובר לידכם. ולא רק במיטה. תעשו את זה סתם ככה. וכשהיא תסתכל בכם בהפתעה, תחייכו את החיוך הכי חרמן שלכם, ותגידו לה "לא אשמתי, עברת פה".

הבעיה העיקרית שלכם היא שאתם לוקחים קשה את ה"תגובות" שאתם מקבלים, כאילו אם שמת לה יד על הירך והיא הזיזה אותה, היא בעצם ביצעה בך סירוס. לפעמים באמת לא בא לה סקס (כנראה כי יצרת התנייה שכל פעם שאתה נוגע בה זה כדי לעשות סקס), ולפעמים זה בכלל לא עבר בראש שלה והיא סתם הגיבה באינסטינקט, ומבחינתה אין לדבר הזה שום משמעות. חוסר ביטחון זה טרן אוף של כל יצור חי בערך. 

הרי זאת הסיבה העיקרית של מרבית הבוגדים כאן. פה אתם "דדי" ובבית אתם "דודו פיגומים", מגרבץ על הספה כשהיד השנייה בטלפון, וגם אם אשתך תחזור מהעבודה עם זנב סגול לא תשים לב. אז מה ציפית? שכשתשלוף את הזין מהבוקסר הדהוי עם החורים היא פתאום תקפוץ עליך בהתלהבות? 

מעניין אותי אם גם נשלטים ככה. בבית מבקשים מהם להוריד את הזבל והם כזה "אוף נו... אבל הרגע התיישבתי", ופה זה "כן המלכההה בבקשה תשפדי לי את האשך ושימי על מנגל"?

גם כשאתם עסוקים במשהו אחר, תרימו מדי פעם את הראש ופשוט תבהו בה עם חיוך של פסיכופת, וכשהיא תקלוט את זה תסתכלו עוד כמה שניות בלי למצמץ, ואז בשיא הנונשלנט- תורידו מבט חזרה למה שעשיתם קודם.

תתנהגו כאילו כל פעם שהיא נושמת זה מעמיד לכם את הזין. ותחמיאו. לא "איזו חולצה יפה" כאילו אתם בפרק כושל של טריני וסוזנה ז"ל, אלא "אני אוהב את החולצה הזאת על הגוף שלך" או "עשית משהו בשיער? הוא ממש יפה ככה".

תיגעו בה. תלטפו לה את הלחי, את היד. לא בקטע מיני, אלא בקטע אוהב, מעריץ. תסניפו אותה כשאתם נותנים חיבוק, ותתפסו חזק, כאילו אתם לא רוצים שהיא תלך.

ודיי כבר עם להצמיד את הזין שלכם לכל מקום, כאילו אנחנו אמורות להבין מזה- קחי, תעשי עם זה משהו. זה שלך- קודם תעשה עם זה משהו אתה. ואם כבר הצמדת ולא הגיבה, אולי תשנה אסטרטגיה? לדחוף את זה שוב אבל קצת ימינה, ממש לא עוזר, זה לא USB. מספיק שתחבקו קרוב, שירגישו שזה מעמיד לכם, בלי לחכך את זה עליה כמו כלב רחוב מפורעש שמתגרד על עמוד תאורה.

סקס זה לא לחבר תקע לשקע וללחוץ על מתג הפעלה. סקס נועד להיעשות עם כל הגוף. תלטפו, תיגעו, תטעמו. ובואו לאט (לא, זה לא סותר שום דבר שאמרתי עד כה), שיהיה לה זמן לעבור פאזה. כשאתם עומדים מאחוריה, במקום לבוא ולתפוס את המותניים שלה כאילו היא קופה בגן חיות, תזיזו את השיער שלה בעדינות ותנו נשיקה בעורף. 

ותגוונו. לא כל הזמן אותו דבר, באותו מקום, עם אותו אתה. אם אתה משתעמם מזה, היא משתעממת מזה פי מאה. 

העיקר כולכם מפנטזים על שלישיות עם שתי נשים. איזה שתי נשים? עם אחת אתם לא מסתדרים. לפחות אם יהיו שתיים אולי הן יוכלו להחליף מתכונים לעוגת גבינה.

הבנתם? יופי. בהצלחה. 

זוכרת שפעם יכולת ללטף קצת את הדגדגן, לגמור מזה ולהרגיש טוב? 

ואז הגמירו אותך. אבל ממש. במילים, בצביטות, בסטירות, בבעילה בלתי מתפשרת. 

ואת כבר לא יודעת לגמור סתם ככה. 

זאת אומרת, את יכולה. אבל זה כמו בפעמים שאת רעבה מתה בעבודה, וכל מה שמצאת במטבחון זה שרוול פתיבר פתוח, וכשאת לועסת ופירורי ביסקוויט אנמי נופלים לך בין השדיים, את מדמיינת לחם חם שרק יצא מהתנור, מרוח בנדיבות בריבת תותים אמיתית כזאת שמטפטפת לך מהצדדים של הפה. 

אז עכשיו את צריכה לדחוף משהו פנימה, ולגרות את הדגדגן בטכניקות מתחלפות, ומדי פעם לצבוט את הפטמה או הירך הפנימית או ללחוץ על הבטן התחתונה, עד שיכאב.

ואת צריכה לדמיין איך מישהו חונק אותך, חזק, עד שזה עוצר אפילו את הדמעות מלהמשיך לרדת, ואיך הוא מושך את כל הגוף שלך ביד אחת, מהשיער, כדי להעלות ולהוריד לך את הפנים על הזין שלו, מאונן עם הלחיים והאף שלך, אפילו בלי להתקרב לחור הזה שפעם קראת לו פה.

ואז האורגזמות של בפנים שהן גלים, הן צונאמי. והאורגזמות של בחוץ, הן הר געש שמתפרץ ומחריב כמה כפרים בדרך. ואין מציל במעלי המדרגות, שיתקע בך דגל שחור, ויגיד לך "לא, עדיין לא". 

זה הופך לסיפור מורכב. וזה לא נגמר, ה"לגמור" הזה. המתחילה במצווה כבר לא תספיק להגיע לתרי"ג.

מכונת הכביסה כבר התעייפה, כי כמה סדינים אפשר להרטיב בשבוע. אי אפשר אחרת, אני אומרת לה, בזמן שאני דוחפת פנימה עוד סט מצעים. גם אצלי, כמו אצלה, החשמל גורם למוח להסתובב במעגלים. 

אז למדתי גרמנית כדי לקרוא את ניטשה. אולי אלמד איטלקית עכשיו, שאוכל לקרוא גם את מקיאוולי. 

לפני שאני נעלמת מפה שוב, אחלוק כמה דברים מועילים שלומדים כשבוחרים לשחק משחקים של גדולים, שהם בכלל לא משחק.

* ההמלצות הבאות הן בגדר המלצה בלבד, ובכל מקרה את לא מחליטה, אבל שיהיה.

1. לא צריך להגזים בהשקעה בלבוש. החולצה הולכת להתקמט, המכנסיים במקרה הטוב יסיימו על הרצפה, חזייה זה בכלל מיותר, ועדיף שהתחתונים לא יהיו קטנטנים ממש שלא תבלעי אותם בטעות כשידחפו לך אותם לפה. חשוב שהלבוש יהיה פרקטי. שירד בקלות, שיזוז הצידה בלי לעצור את זרימת הדם, ושיהיה מספיק מקום לדחוף ידיים. חצאית או שמלה נוח להוריד, אבל עם מכנסיים מופשלים חלקית אפשר לרתק אותך למקום, אז בכל מקרה יצא מוצלח. בשום אופן לא סקיני, אולי את באת לסבול- אבל הוא לא. 

2. עדיף בלי בושם- זה לא טעים כשמלקקים.

3. איפור- מעט או בכלל לא, ואם כבר אז או שיהיה מאוד מאוד עמיד, או לחובבי הז'אנר- הכי זול שאפשר, ורק מתחת לעיניים, שימרח יפה כשתבכי.

4. עגילים ותכשיטים- להוריד מה שאפשר, ומה שאי אפשר- לקוות לטוב. ואם יש עגילים בפטמות- לקוות לכואב. 

5. תפתחי את הפה. לא משנה מאיזו סיבה. כל עוד לא אמרו לך לשתוק, תפתחי. גם אם יש לך משהו בפה- תדברי. מי שמקשיב יבין אותך, ואם לא יבין- גם טוב. זה כולל צעקות, בכי, תחנונים, והכי טוב, אם את מסוגלת- לשכוח את הדיבור ה"מהוגן" בבית, ולהוציא מהפה משפטים כמו "בבקשה תזיין אותי בתחת". 

6. תשאפי לשים בפה כל דבר שנמצא מספיק קרוב אלייך ומחובר או נמצא על הגוף של זה שמולך. ותוציאי לשון, לא בקטע חצוף. אם לא כואבת לך הלשון בסוף- לא התאמצת מספיק. 

7. אם מבקשים ממך להביא משהו, תביאי בין השיניים. חוץ מכוסות. כוסות תחזיקי בשתי ידיים, ואל תמלאי עד הסוף, שלא ישפך כשתרעדי. 

8. תהיי מנומסת. בבקשה, תודה. גם סליחה אם צריך, אבל עדיף שלא תהיה סיבה להתנצל. מכאיבים לך? תודה. מענגים אותך? תודה. תודה על כל מה שנתת. אם הוא אומר לך לקרוא לו "אדוני" או "דום", לא לפנות בשום אופן בדרך אחרת. ואם לא אמר לך, לא להשתמש בזה. בכלל, אל תניחי הנחות. לא ברור? תשאלי. בנימוס. 

9. תדברי ברור ובווליום מספיק חזק, אבל שהטון יהיה במקום. אין "תביא לי", "תן לי". גם לא עם "בבקשה" לפני זה. 

10. תרגישי בנוח בעירום. באור מלא, בתנוחות "לא מחמיאות", כשהפרצוף שלך אדום ומלא בדמעות ונזלת. תתאמני בבית. בושה זה לונילים.

11. כשאפשרי, עדיף לא לאכול/לשתות כמה שעות קודם. זה יותר נוח כשאין לך מה להקיא. ותכיני כל אזור רלוונטי בגוף שלך (שזה כולם) כאילו החיים שלך תלויים בזה. כולל פופיק אוזניים ומתחת לציפורניים, כאילו באת למקווה, רק בגיהנום. כל הסעיף הזה לעיתים קרובות אינו בר ביצוע, וגם אז- לא סיפור. בסוף איכשהו כל דבר יוצא מחרמן. 

12. תפתחי את העיניים. תסתכלי עליו. כשכואב לך, כשאת גומרת, כשאת כועסת כי הוא משפיל לך את הצורה. עיניים מדברות יותר טוב מאיתנו. ותסתכלי גם עלייך, גם כשזה הכי קשה. 

13. תחייכי. מלא. 

14. תשאלי אם מותר לך לגמור. גם אם לא אסרו עלייך, וברור שזאת שאלת קיטבג מטומטמת, את כלבה מטומטמת אז תשאלי. 

15. הזין שלו זה אלוהים. של נעליך מעל רגליך. אז להתנהג בהתאם. כל עוד לא דחפו לך אותו לאנשהו, תבקשי לפני שאת מתקרבת.

16. תהיי אמיתית. זה לא משחק. אם את באמת לא סובלת שום דבר מזה ורק רוצה שיגמר, אולי כדאי לחשב מסלול מחדש ולהבין אם זה המקום הנכון להיות בו. תתקשרי רצונות, תתקשרי קשיים. עדיף אחרי, בנחת, לא כשאת קשורה על צלב אלא בתוך חיבוק. תמיד יש פחד שמישהו יקח את הקושי שלך ו"ישתמש בו נגדך", וזה באמת סיכון מסוים, אבל מי שנכון לך לא יעשה משהו שיפגע בך.  

17. תהני. מלא. 

צריך לדבר על זה לפני. גם כשאומרים שאפשר הכל, צריך לדבר על זה. אז דיברנו על זה, הרבה. לאו דווקא על האקט הספציפי, אלא על דברים שנשארים.

כשזה מרגיש שדברים ישארו לתמיד, זה נראה מאוד לגיטימי. ויש אנשים, כמוני, שאצלם מה שאמיתי הוא במובן מסוים תמיד לתמיד, ולאנשים כאלה זה כנראה קל יותר. 

לפני שעושים, בודקים. עושים מחקר. איך, איפה, ומה עושים לפני ואחרי. סכין? צריבה? קעקוע? עגיל? האם לכתוב שם, אות, או לבחור באלמנט רלוונטי שלא ניתן לקשר באופן ישיר אם לא יודעים?

אם כבר אז עוד משהו לגבי אנשים כמוני. אנחנו נוטים להגזים. להקצין. בעולם כלשהו הייתי מבקשת שיטביעו לי שייכות על המצח. אנשים כמוני צריכים שיאזנו אותם, שיורידו מהר, וירימו מהר, ויסטרו את החיים שלהם חזרה למקום כשהם סוטים קצת הצידה.

הייתי גם מבקשת לפעמים, "אני צריכה שתאפס אותי". הדרך פחות משנה והיא לא לבחירתי, וזה חלק גדול ממה שמאפשר לזה לקרות בכלל. חשוב שזה לא יהיה בהתרסה, לא לשחק משחקים של "אני מתנהגת לא יפה, תן לי מכות". רק בבגרות, בכנות, ומתוך הבנה שלמה של מה התפקיד של כל אחד. בקשר "נכון" אפשר פשוט לבקש שיעמידו אותך במקום, ובדרך גם יבהירו לך היטב מה המקום. לא כי שכחת, אלא כדי לקרקע.

כשדיברנו על סימון, הוא שאל אותי מה אני רוצה. תמיד יכולתי לומר את דעתי, והיא תמיד נלקחה בחשבון. ביקשתי שכן יהיה ספציפי, וכן יהיה ככה שניתן לזהות. שיהיה אמיתי, בלי ציורים ומטאפורות, כמו שתמיד היינו. המה היה השם שלו, שבמשך שנתיים מעולם לא אמרתי בפניו. והאיך, באש, כי אין דרך אחרת.

בהתחלה חשבתי לפרט את החלק הטכני, אבל זה לא מה שרציתי לומר בפוסט הזה. זה לא נועד להיות עוד סיפור על כאב או על סאבספייס.

רציתי לומר שיכול להיות תמיד לתמיד, ושגם כאלה דברים לא תמיד ממשיכים, כי החיים מורכבים והרצונות של אנשים שונים לא תמיד מסתדרים. ובסוף כל אחד בוחר עולם שמתאים לו, לפחות במרבית הפרמטרים.

את החיים עצמם לא הייתי מסוגלת לשחרר. אף אחד לא יחליט במקומי אם לעשות או לא לעשות ברית מילה לילד הלגמרי תיאורטי. אף אחד לא יקבע לי במה לעבוד ומתי. הפחד מתחפר מתחת לגדרות, ובסוף הן מתרסקות. העולם לא נופל איתן, וזה קצת מפתיע, אבל לא לגמרי. 

רציתי לומר שגם מה שנצרב באש דוהה עם הזמן. ואפשר לצאת ממשהו מאוד אינטנסיבי, לא כניצולים מתופת, אלא כשני אנשים שלמים, בריאים בגופם ובנפשם. בכל מצב אחר- עדיף לא לקחת סיכונים, מלכתחילה. 

והעולם שמתאים במרבית הפרמטרים, הוא באמת הכי טוב שיכול להיות. וכשהכביסה מתייבשת על החבל, והקניות מסודרות במקום, אני מלטפת את הסימן על הירך שלי. ומספרת לזה שאמרתי לו "כן", שאני כבר לא מפחדת. אבל לפעמים, אני מתגעגעת. 

אני ממש לא בקטע של ערסים. מעדיפה אירופאים לבנים ומתנשאים, מטר תשעים, עם שיער מאפיר, זיפים, וזין בגודל של הזרוע שלי. 

אבל פעם באף פעם, איזה ליאור או נתי מצליח לתפוס אותי. ויש להם ייחוד משל עצמם לאלה. עם פנינים כמו "לשפד לך תכוס" או "טפטפי לפה מהר".

אין שם "אדוני", את לא מלצרית בשיפודי התקווה. את נסיכה, כפרה עלייך. בואי לאבא. וזה לא אבא סוטה של הכלוב באתי לחפש חורים צפופים, אלא אקט של חמימות, שבא לך לשבת לו על הברך ולחטוף סטירה כי בטעות נשענת לו על הביצה (ביצה תמיד ביחיד, כן?).

לילה קסום אחד באיזו תקופת מבחנים מעיקה, שוטטתי במקומות שלא אמורים להיות בהם בתקופת מבחנים. ואז הודעה. "רוצה ליטוף?".

במצבי הרגיל כנראה הייתי סוגרת מוחקת ומתעופפת, אבל כפי שציינתי- ממש חיפשתי לברוח. אז עניתי. "איפה?", כשברור לי שבמשפט הבא אני סוגרת, כי התשובה הנגדית תעצבן אותי.

"באוזן". 

שטו אוזן. "באמת?"

"נשבע".

שעה אחר כך אנחנו חופרים באיזה סקייפ, והוא מציע לשחק "מלחמה", אבל סטריפ מלחמה. תביאי קלפים, תערבבי מולי, בלי לרמות. "ממי, אני פה בבוקסר וגרביים, יש לך פור".

אוקיי, זורמת (כן, פעם הייתי זורמת).

רבע שעה אחר כך, אני בתחתונים והוא ערום. יושב מולי ומלטף את הזין היפה שלו ביד אחת, ובשנייה ממשיך להראות לי קלפים. 

"איך יודעים מי מנצח?", שאלתי בזמן שאני משתדלת לא לבהות.

"אני", הוא מחייך, בזמן שהוא מועך את הכיפה של הזין בין האגודל לאצבע. 

"את באה או שאת לא באה?".

באתי. ובאמת קיבלתי ליטוף באוזן. פשוט לא עם היד.