סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

If the shoe fits

אזהרה: הקריאה יכולה לגרום לסיוטים כחולים. על ביצים כחולות אני לא לוקחת אחריות.
לפני שבועיים. שבת, 31 באוגוסט 2019, בשעה 12:51

פעם הכרתי מישהו שהגיע לארץ לסירוגין בנסיעות עבודה, אבל גר רוב הזמן בצרפת. שמעתי ממישהי נוספת שהכירה אותו שיש לו ידידה טובה שם, לסבית שנכנסה להיריון מתרומת זרע, והוא עוזר לה לגדל את הילד. זאת הייתה לכאורה הסיבה שהוא לא נכנס בעצמו לקשרים רציניים, אבל אני חושבת שהוא פשוט נהנה מקשרים לא רציניים הרבה יותר. 

הוא דווקא היה קושר בחבלים בצורה רצינית למדי, ותמיד היה אומר לי להוריד את השרשרת מהצוואר כשנפגשנו, "כי אני רוצה לחנוק אותך". 

הוא לא היה הטיפוס שלי בכלל. אני פחות בקטע של pretty boys שיש להם מגירת קרמים ובשמים שלא תבייש בחורה ממוצעת, אבל העולם מפתיע לפעמים, כי הוא היה סקס מעולה. 

הייתה תקופה שהתרגלתי להירדם עם ריח של גברים זרים במיטה שלי, ולפעמים הם היו מתערבבים לי על הכרית או על העור עד שלא ידעתי להבחין מה שייך למי, ולמי אני שייכת, אם בכלל. 

הייתה לי גם מרפסת שהשקיפה לפארק, עם שולחן קטן שעליו מאפרה עם סיגריות מכל מיני סוגים, שהוחזקו בין שפתיים שונות, לפני או אחרי שהתערבבו בי, מפזרים את נוכחותם במציאות שלי כאילו הייתה להם משמעות. 

אני בכלל שונאת כשמעשנים, אבל אני אוהבת גברים שעושים מה שבא להם, בעיקר כשבא להם אותי. זה כולל גברים שמורידים לי את השרשרת, אוספים לי את השיער או פותחים לי כפתור בחולצה, כאילו לוקחים בעלות מראש על הווה ועתיד קרוב, משחררים אותי מהצורך להבין את אלה, או לתכנן אותם למוות.

אני לא אוהבת שנשארים לישון, זה מציאותי מדי. מעדיפה שישאירו ריח על הכרית ובדלי סיגריות ויעזבו, ואני אוכל להתקלח ולהחזיר את השרשרת, וללכת לישון לבד, כדי שלא אצטרך להבין אותם או לתכנן אותם למוות, כאילו הייתה להם משמעות. 

אבל לפעמים העולם מפתיע. 

לפני חודשיים. שבת, 6 ביולי 2019, בשעה 09:28

לפעמים אני יכולה לבכות מסתם משהו, למשל להתחיל לבכות באמצע הרחוב בגלל ציפור שנרטבה בגשם. במצבים אחרים אני לא מצליחה לבכות בכלל, אפילו אם מישהו מת או שקרה משהו ממש רע. 

הוא תמיד ידע לזהות את המצב השני מבין אלה, לעיתים הוא גם היה הגורם לו. לא הייתי צריכה לבקש שיגרום לי לבכות, הוא היה רואה על הפנים שלי שתקוע לי משהו בגרון. הרבה פעמים בכלל לא סיפרתי לו מה בדיוק קרה, זה כבר לא היה משנה אחרי שבכיתי את נשמתי. 

לפעמים הצורך היה אחר, להצטמצם לנקודה של ריק דומם. הוא היה לוקח חבל ומתחיל ללפף סביבי, בלי להשקיע בקשירות אמנותיות מורכבות, פשוט עוטף בעוד ועוד חבלים, יותר כמו ממיפיקציה רק עם חבלי ג'וט מעובדים. כשהוא היה דוחף לי לפה חבל/גאג/תחתונים, הדבר הבא היה ללפף לי סביב היד מטפחת קטנה לבנה מבד עדין. כשלא היה לי פה המטפחת הייתה מילת ביטחון, ואם הייתי נותנת לה ליפול הוא היה עוצר. 

לרוב הוא היה סוגר לי גם את העיניים, מדי פעם אפילו שם לי אטמי אוזניים. יש כאלה שמשתמשים במוזיקה, אבל לדעתי זה יותר לייט. כשבאמת סוגרים אותך בשקט של עצמך, יש כמה רגעים של פחד תהומי, כשאתה מקשיב לפעימות הלב ולנשימות שלך בסאונד מוגבר, ומפתח סוג של קלסטרופוביה פנימית. האמת היא שאנחנו כלואים בתוך עצמנו תמיד, העולם פשוט מסיח את דעתנו מהעובדה הזאת.

אחרי שהפחד משתחרר אפשר להתמסר לשקט, להצטמצם לקיום נקודתי ושום קיום בכלל, בזמן שמישהו בורא אותך, מהמצח עד לכפות הרגליים, גורם לך להכיר בקיומם של כל האיברים שלך ואז לשכוח מהם אינדיבידואלית. 

אני מרפה את השרירים פרט לאלה ששומרים לי על היציבה במידה ונדרשת. האיברים שנוגעים ברצפה הם כמו שורשים, ובאחיזה אין כל מאמץ. הראש שלי מתרוקן מתוכן, מותיר רק ניגון מטרונומי של קיום פיזיולוגי בסיסי, הישרדותי, שלפתע הופך לברור ומודע, כל כך מודע שאפשר אפילו להאט את הדופק במתכוון, אחרי שעושים את זה מספיק זמן.

מחשבה אחת ויחידה נותרת, מתנגנת כמו מנטרה בזמן שאני לופתת את המטפחת כאילו שהחיים שלי תלוים בה. לא לעזוב. 

לפני 3 חודשים. שבת, 15 ביוני 2019, בשעה 21:18

יש לי כמה קטעים מוזרים, בינהם העובדה שאני לא מסוגלת להשאיר כלים בכיור. לא כפית, לא פותחן, לא כוס שרק שמו איתה מים בעציץ. 

יום אחד כשעוד גרנו באותה דירה הוא נכנס הביתה, אני בדיוק שטפתי כלים ונותרה לי כוס אחרונה בכיור. היא כבר הייתה ביד שלי מלאה בסבון כשהוא אמר לי "תעזבי את הכוס ובואי לכאן".

"רגע, אני כבר מסיימת".

"תעזבי את הכוס ובואי לכאן, עכשיו".

עמדתי והסתכלתי עליו לרגע, שכאילו לקח אלפי רגעים, ושמטתי את הכוס מבין האצבעות.

הכוס התנפצה לעשרות חלקיקי זכוכית שקופים שהתפזרו על הרצפה כפסיפס, ממלאים את רוב המסדרון הצר שהפריד בין המטבח לסלון.

לא הפסקתי להביט בו כשעשיתי את הצעד הראשון על גבי הזכוכיות, והמשכתי להסתכל עליו בלי למצמץ עד שעמדתי ממש מולו, משאירה אחרי שביל של דם, זכוכיות ובועות סבון. 

הוא הסתכל עליי במבט המהורהר והשותק הזה שלו, שתמיד נראה לי כמו כעס שליו להפליא, כמעט נטול רגש, מה שלא מרגיש הגיוני כל כך כשמדובר בכעס, אבל מה בכלל הגיוני בכל הדברים האלה. 

ואז הוא סטר לי, חזק, וכשניסיתי להמשיך לעמוד על הרגליים ולהתנגד לתנופה הרגשתי לראשונה את הכאב החותך בכפות הרגליים שלי. 

אני מעולם לא ידעתי למצוא פרצוף מרוחק ושליו ברגעים כאלה, ואפילו שבלב שלי הרגשתי מאוד חזקה, הדמעות התחילו לאיים להתפרץ.

בשתיקה הוא הרים אותי ולקח אותי לחדר האמבטיה, הושיב אותי על השיש ליד הכיור והוציא מהמגירה ערכת עזרה ראשונה ופינצטה.

את הזכוכיות הוא הוציא אחת אחת, מנגב את הדם ומחטא באלכוהול לסירוגין. בכל אותו הזמן הוא לא אמר מילה, מדי פעם הסתכל עליי לרגע, ולא יכולתי לומר אם הוא ממש כועס עליי או ממש רוצה לזיין אותי. כנראה שכמו תמיד, זה היה שילוב של שניהם יחד. 

כשהוא סיים להוציא את כל הזכוכיות, הוא הסתכל עליי שוב, ואני כבר לא הצלחתי לעצור את הדמעות. בלי לומר מילה, הוא הניח את היד שלו, זאת שהתלכלכה בדם, על הירך שלי, מלטף כלפי מעלה. הוא התרומם אליי, וביד השנייה תפס את השיער שלי והטה את הראש שלי אחורה. עכשיו היד עם הדם ניגבה לי את הפנים בגסות, מורחת דמעות הצידה, ואז שולחת אצבעות ארוכות בריח של ברזל וחומר חיטוי עמוק לתוך הפה שלי. 

ברגעים כאלה אני מרגישה לפעמים שאני מתנתקת מהגוף של עצמי וצופה עליי מהצד, בתחושה מעורבת של חוסר היגיון, גועל, אהבה וחרמנות לא ברורה. הכל עובר בסלואו מושן, כאילו המוח שלי רושם את הרגעים האלה לפרטי פרטים, כדי לספר לי אותם אחר כך גם בעוד שנים רבות, בלי שאוכל למחוק אותם, או את הגבר הזה, מתוכי.

כשהאצבעות שלו עדיין בגרון שלי ורוק מתחיל לטפטף מהקצוות של הפה, הוא נצמד אליי, והיד הרטובה עברה אל בין הרגליים שלי, מוציאה ממני את הקול הראשון שהעזתי להוציא בחדר האמבטיה הזה באותו הערב. השיש הקר כבר להט והרטיבות הפכה אותו לחלקלק, אז הוא נאלץ לתפוס אותי חזק באגן כשהוא הכניס את הזין שלו לתוכי, עדיין בלי לומר מילה. 

כשהוא זיין אותי ככה, והרגליים שלי הקיפו אותו, דמיינתי את שבילי הדם שמתנקזים על הגב שלו, כמו ברית של אחדות נאלמת, חסרת היגיון, שאי אפשר למחוק אותה, גם בעוד שנים רבות.

הזכוכיות במטבח תמיד יהיו הניצחון הכי הגדול שלי, ההפסד הכי כואב שלי, או כמו תמיד- שילוב של שניהם יחד. 

לפני 4 חודשים. ראשון, 21 באפריל 2019, בשעה 19:48

גם לי סיפרו פעם על אהבת אמת לנצח נצחים, על נסיך שמציל נסיכה והם חיים באושר עד.

דיי מהר גיליתי שזה יותר דומה לחצי חינם בערב חג, כשכולם רבים על חתיכת הבשר האחרונה ואף אחד לא שם דאודורנט. 

התובנה הזאת איחרה משום מה להגיע לאני הבדס"מית, שהמשיכה להאמין ביחסי שליטה אמיתיים, מקודשים כמעט, מוחלטים בהחלט. 

עד היום יש לי קושי לתפוס יחסי שליטה כמשהו אנושי, ארצי, של בני אדם טועים שהולכים לאיבוד מדי פעם, אפילו אלה מבינהם שיש להם כוונות טובות במקור. 

הדבר שאולי הכי הרגיז אותי הוא שולטים ותיקים, "אמיתיים", שלא ממש מתייחסים לעובדה שמישהי מקולרת למישהו אחר, ופשוט פונים אליה ומתחילים איתה. בלי טקסים, בלי קוד מוסר בדס"מי (מה, אין??), וגם אם היא מסרבת בהתחלה, הם יכולים לנסות להסביר לה שזה יהיה לה נחמד מדי פעם להנות קצת. 

מה זה יחסי שליטה "מדי פעם?" בשאר הזמן היא בקומה? אני מבינה את זה שלא כולם עושים את זה כמשהו טוטאלי כל כך, ויכול בהחלט להיות סטוץ בדס"מי או יזיזות בדס"מית, אבל אם אתה מצהיר שאתה שולט טוטאלי לא בנאלי, מוחלט בהחלט, לפחות תשמור על הכבוד שלך ושל מי שמולך ואל תסתור את עצמך אחרי חצי דקה.

אני לא איזו קדושה בדס"מית וזה לא שמגיע לי להדליק משואה בצורת פלאג אנאלי לצלילי היט מי בייבי. גם אני לא תמיד התנהגתי בהתאם לקוד המוסר המוזר שיש לי בראש, בעיקר בהתחלה כשעוד לא ידעתי בדיוק איך להגיב לדברים ומתי מותר לי לסרב. אם מישהו ביקש ממני ללכת פעם לעבודה עם פלאג בתחת, זה כנראה לא ממש קרה, וגם בשיחות זימה של "עכשיו תגעי בעצמך, תכניסי את זה לשם ואז תוציאי ותכניסי למקום אחר" כנראה שבכלל פתרתי תשבץ היגיון תוך כדי שאני ממלמלת "כן... אוחח...". אני רוצה להאמין שבסוף למדתי לא להיות עם הגברים שהבחירות שלהם פחות לטעמי, ועדיין. לפחות השתפרתי בלפתור תשבצי היגיון.

אז הייתי אנושית, מדי פעם, אבל כשחיכיתי ערומה על רצפה קרה כדי שמישהו ירים לי את הראש ויגיד לי להסתכל עליו, הייתי קדושה. וגם הוא, אפילו. 

לפני 5 חודשים. שבת, 6 באפריל 2019, בשעה 20:07

פעם ישבנו בבית קפה מול הים, אחרי שרבנו שוב ואמרתי לו שאני לא יכולה להיות יותר. הוא בא לאסוף אותי עם רכב חלופי כי שלו בדיוק נהרס בתאונה באופן בלתי הפיך, וברדיו התנגנו שירי ארץ ישראל הישנה, כאילו לא נהרסה גם היא, באופן שניתן לתיקון רק בבית קפה מול הים.

כבר מהתחלה בהיתי בכיס התפוח שלו, שהיה בולט בצורה ריבועית למדי. למה לו לשים קופסה מרובעת בכיס...? פאק! מקום רומנטי, שירי ארץ ישראל, קופסה מרובעת. היצור הבלתי כביל הזה מתכנן להציע נישואים? ממתי הוא מציע דברים? חשבתי שאנחנו נגד כל המוסד הזה ונספחיו. מצד שני, טבעת היא סוג של קולר קטן ולגיטימי, ואני בדיוק מנסה לברוח (שוב), אז אולי זה הזמן לקיצוניות (שוב).

הזמנו מילקשייק עם קצפת והוא אמר שהוא קם לשירותים. הסתכלתי עליו מתרחק פנימה במחשבה שהנה הוא הולך להפעיל את הזיקוקים ולהכין את נגני הפילהרמונית של בת ים שבטח התחבאו מאחורי הספות. לקח לו זמן, ואני בינתיים מצאתי לי חתולה שחורה שהתכרבלה לי על הברכיים.

כשהוא חזר המשכנו לדבר על דברים של סתם, עד שפתאום הוא הושיט יד לכיס עם הריבוע והוציא ממנו קופסה קטנה. "הבאתי לך משהו". דפיקות הלב שלי בטח הבהילו את החתולה שכבר ירדה מהברכיים שלי ועברה לספה ליד. 

הוא פתח את הקופסה ואני גיליתי שם חפץ מתכת קטן, דמוי צבת, שלא דומה בכלל לטבעת. "זה מצבט כוס". אה. דמיינתי את נגני הפילהרמונית עומדים בתחנת האוטובוס מנסים לתפוס טרמפ, ואת הזיקוקים נגנבים על ידי ערסים. 

כלום לא השתנה, חשבתי לעצמי. אני רק חפץ קטן בקופסה מרובעת, שאפשר להכניס ולהוציא מהכיס, לפתוח ולסגור, ואז לשים במגירה נעולה. "לא. אני לא רוצה". ככה פשוט, סירוב, התקף לב קטן, מוות זמני, אני ממש בסדר רק שאני לא. "אוקיי". הנה, אצלו זה באמת פשוט. לפתוח, לסגור. 

הוא רצה לקחת אותי הביתה, אבל אני גרתי קרוב ואמרתי שאני מעדיפה ללכת ברגל. את הקופסה הוא השאיר על השולחן בזמן שהוא התרחק משם, והחתולה השחורה חזרה לשבת לי על הברכיים. 

כשהצלחתי לעמוד על הרגליים היה כבר מאוחר, וכשהתחלתי ללכת לכיוון היציאה פתאום אחד המלצרים שאל, "היא שייכת למישהו?" הסתובבתי כדי לענות לו שכבר לא, אבל אז הבנתי שהוא מדבר על החתולה, שהוא החזיק על הידיים כאילו תפס אותה באמצע פשע נוראי, ונראה כאילו תכף יזרוק אותה לכלא. "היא שלי, תודה". 

החתולה נשארה אצלי עוד כמה שנים, השתזפה במרפסת שהוא אהב לעשן בה ותפסה את הצד שלו במיטה, שלפעמים היו בה גברים אחרים. וככה חיינו עוד קצת, כאילו כל הדברים בעולם, ניתנים לתיקון. 

לפני 5 חודשים. שני, 25 במרץ 2019, בשעה 20:56

איכשהו מעולם לא נמאס לי מריקוד ה"מי ישבר קודם", אחרי שהוא מבין עם מי יש לו עסק וכבר לא מפחד שארוץ החוצה בוכה תוך כדי חיוג זריז למשטרה, ומתחיל באמת להכאיב לי. 

זה נשמע מאוד פואטי להכאיב ולכאוב עד הקצה, אבל בסופו של דבר לעיתים מדובר בשני מטומטמים שמנסים להוכיח משהו, לעצמם או לאדם הזר שמולם, כאילו בנו את הרגע הזה מאינסוף נקודות שבירה שאספו בחיים, ואם ישרדו אותו יוכלו להצהיר בגאווה על אי שבירות (או אי שפיות).

אני החלטתי שאני אף פעם לא נשברת, גם לא מול הדביל הכי גדול שלא יודע בכלל מה הוא עושה. אני אגמור בלי כליה או בלי עין, אבל לא אעז להגיד "קרוקודיל" או מילה מטופשת אחרת שהוא המציא כדי לגרום לזה להיות אקסטרה מביך. 

הדבילים הגדולים גם קולטים את זה בשלב כלשהו, ואז יש משחק מטופש של "נראה אם תתעייף לי היד לפני שאת מאבדת הכרה". ואני תמיד מנצחת, כי מתעייפת לו היד/נשבר השוט/קשה לו נפשית/בא לו לזיין אותי כבר. 

זה לא בדס"מ, זה גם לא בדיוק מזוכיזם. לעיתים אני אצא מזה חזקה ואסמן עוד "ניצחון" קטן בחיים של פשרות, ומפעם לפעם אני סתם ארגיש מטומטמת בגלל הדחף הזה לא לוותר דווקא במקומות שלעיתים כדאי לוותר בהם.

זה פשוט קל יותר לא לוותר שם בהשוואה לשאר התחומים, וזה לא שאני אדם חלש שבורח מקושי. רוב החיים שלי בחרתי בדרכים הקשות כדי להגיע למקומות שרציתי, שתמיד היו מסובכים ומורכבים, ואף פעם לא פשוטים ובאים בקלות. ההבדל הוא שלא להישבר פיזית הוא סוג של חוזק פסיבי- פשוט אל תעצרי, ולי זה לרוב קל יותר מאשר עוצמה שדורשת עשייה אקטיבית. 

ומעבר לכל זה, הפאק האמיתי הוא שאני לא יכולה לומר לשולט להפסיק. גם לא ל"שולט". לא מסוגלת לומר לגבר שבחרתי במודע ובלב שלם לשים את עצמי לרגליו, אפילו זמנית, לשבור את הכלים. אין משמעות לכלים אם ניתן לשבור אותם. אין משמעות לדמעות שירדו, לפצעים שהגלידו ונפתחו מחדש, לאהבות הגדולות או לתחושת המוות הקיומי כשאלה הגיעו לסופן. אם זאת רק מסיכה שאני יכולה להוריד כשנמאס לי, לא ישאר מתחתיה דבר. 

אז אני לא נשברת אף פעם, ואני נשברת תמיד. אני הכי חזקה בעולם, ואין חלשה ממני. אני נשלטת טובה. לעיתים טובה מדי. 

לפני 6 חודשים. שבת, 16 במרץ 2019, בשעה 20:06

בפעם השלישית בחורף הנוכחי התקרה שלי דולפת, הגשם חודר את האבן (או הנייר, כך נדמה) שמעל לראש שלי, יוצר שבילים של מים מעורבבים באבק לאורך הקירות ומתאסף על הרצפה בשלולית קטנטנה, כמעט בלתי מורגשת, אבל נוכחת, מעצבנת וצדקנית, מבקרת את הבחירה שלי להישאר באותו המקום למרות הכל.

אין לי כוח, אני אומרת לה, בזמן שאני מצמידה סמרטוט יבש לפינה הבעייתית, שלפחות לא אראה את השלולית, אפילו שאני יודעת שהיא שם.

התקרה הדולפת "תוקנה" כבר שלוש פעמים, אבל הטבע מכניע אותה בכל פעם מחדש, ואני שוב מאמינה לרגע שהפעם יהיה בסדר. 

אני תקרה דולפת, שלא ניתנת לתיקון. ככה זה כשלא אמורה הייתה להיות בכלל תקרה, אבל מישהו שם אותה כי חשב שצריך. אז שוב יהיו מים, ושוב יהיה עובש בפינות, ושוב אקונומיקה וצבע, עד לפעם הבאה.

אני תקרה לבנה שנצבעה עשרות פעמים, עם שקעים ובליטות שאי אפשר לגמרי לשייף, וחתיכות קטנות שנכנעות ונופלות מדי פעם, לבנות כמו השלג שמעולם לא זכיתי לראות. 

ואם הייתי בבית אחר, כנראה שגם שם הייתה תקרה דולפת, או חלון שלא נסגר עד הסוף, או שהייתה לי שכנה ששמה עשרים פעם בשעה את אותו השיר המעצבן של סיה, או את כל אלה ביחד. 

כי אני רואה את המים גם כשהם רק טיפה אחת קטנה, מרגישה את הרוח מבעד לסדק המזערי ביותר, שומעת כל ציוץ מעליי ומצדדי. ואני מאמינה בתקרות לבנות באמת, שלא יכנעו גם בסופה הכי חזקה, ובאנשים חזקים, עם שקעים ובליטות, שהאפירו ולא הרגישו צורך לשייף את החיים מעליהם.

הלוואי ויכולתי לקחת קנבס ענק ולצייר את הבית הכי יפה בעולם, עם האנשים הכי יפים, שאף פעם לא נשבר בהם כלום, ולא צריך לתקן. ולידו הייתי מציירת בית נוסף, לכל האנשים השבורים שלא חושבים שצריך לתקן אותם. וחדר אחד בכל בית, הייתי משאירה בלי תקרה בכלל. 

לפני 6 חודשים. שבת, 23 בפברואר 2019, בשעה 12:24

המים הרותחים משרטטים שבילים בין איי סבון בריח קוקוס, ובתוך האדים שממלאים את חדר האמבטיה אני כמעט קדושה. רק כמעט, כי אני לא.

פעם הייתי נקייה ואז שפשפתי את העור חזק מדי וביקשתי שלוש משאלות, ומאז העולם כבר לא שטוח. 

המעבר בין חום לקור עושה לי סחרחורת, וזה כמעט כמו אורגזמה או אלכוהול או ידיים על הצוואר, אבל בלי הנפילה של אחרי. 

רצונות הם דבר מתעתע, וגם אמירות כמו "אני אכאיב לך חזק" או כל אמירה שכוללת את המילה "שלי", או להגיד לי להתלבש יפה רק כדי להגיד לי להתפשט בכניסה. 

התפשטתי כבר, לפני שבאתי, פעם מזמן. עכשיו העור שלי רותח ולפטמות שלי יש טעם של קוקוס, ואני עדיין באה כמו שאני, רק למקומות אחרים. 

אני מקווה שלא התגלחת ושהידיים שלך קרות, שהמעיל שלך כבד ומריח  מבוץ, והנעליים שלך ישאירו סימנים על הרצפה, כדי שאזכור איך באת בגסות, מחוספס, והחרבת את בית המקדש. 

אל תדפוק על הדלת, אל תבקש ממני קפה שחור. אין לי מילים לתת לך, רק עור רותח ופטמות בטעם קוקוס. את השאר נתתי כבר לפני שבאת, פעם מזמן. 

לפני 7 חודשים. שבת, 2 בפברואר 2019, בשעה 19:06

פעם גרתי בדירה שבמקום מנעול עם מפתח היה בה קודן לדלת, כמו שאולי הייתם מצפים לראות בדירה תל-אביבית מפונפנת, רק שזה היה בגבול רמת גן גבעתיים, וגם דיירת הבית הייתה גבולית בדרכה שלה. 

תחשבו שכל אחד יכול לבוא ולומר, ראיתי אותך ועכשיו אני יודע איך להיכנס, בערך כמו שקורה כאן מדי פעם, רק שבמקרה של הדלת לא יכולתי לפסול את האפשרות על רקע ניסוח של העתק-הדבק.

לקח לי זמן להתרגל, אבל בהמשך התחלתי לראות את היתרונות של המצב, שאיפשר לי להכניס את מי שבא לי בלי לתכנן מראש, ואחר כך פשוט לשנות את צירוף המספרים ושלום על ישראל (/על מוטי "לא יורד לנשלטות"/שמוליק "אני בכלל לא בקטע סתם רציתי לזיין"/אבי "אני בחור טוב ורומנטי הבאתי לך פרחים"...). 

מתישהו בא אחד שיודע, ואמר לי שמעכשיו הקוד הוא התאריך בו הוא נולד, וכששאלתי למה לא התאריך בו אני נולדתי, אמר שמעכשיו זה אותו הדבר.

הוא אמר לי, ראיתי אותך ועכשיו אני יודע, ואת בכלל לא יודעת יותר כלום, אז אמרתי תודה כי ככה לימדו אותי, והוא אמר לי לסתום את הפה (שכנראה היה אותו הדבר כמו "בבקשה"). 

אבל הבית שלי כבר לא היה שלי באמת, והיה חסר לי מפתח לשים בכיס, לשחק איתו עם האצבעות בשעה האחרונה של היום ולחשוב על לחזור הביתה. גם כשהייתי בבית, לא יכולתי להשתחרר מההרגשה שאני רוצה ללכת הביתה. 

הדירה ההיא נשארה מאחור, וגם הגבולות וההוא שיודע שבכלל לא ידע כלום, והיום יש לי דירה עם מפתח שננעל מבפנים. ואני לא פותחת יותר, לאף אחד. 

לפני 7 חודשים. שישי, 25 בינואר 2019, בשעה 18:49

בעבר חשבתי שיש לי יכולת משופרת להתמודד עם בוסים שהאגו נשפך להם מהאוזניים, בזכות העובדה שאני נשלטת והטייפ-קאסט של בוסים מלאי חשיבות עצמית הוא בדיוק מה שתמיד קראתי לו "אדוני" או מילת תואר מוגזמת אחרת. 

אולי עם השנים נשחקתי, או שהבנתי שאם הם לא מרטיבים אותי ממש טוב בתמורה זה פשוט לא משתלם לסבול אותם, וכיום אין לי סבילות לאנשים פלצנים/פולנים/שונאי אדם שכל הוויתם להישאר חזקים בעיני עצמם, ובמידה ומשהו מאיים על זה- שיחכה לזעם בוער שהולך להישפך לו על שולחן העבודה ולשרוף את כל התמונות שלו מהטיול אחרי צבא. 

כשהאידיוט התורן הוא בכיר ממני, אני צריכה להתאפק לא לענות לו על דברים מעצבנים שיוצאים לו מהפה, וכאן הקטע של הנשלטת דווקא לרעתי, כי אלמנט ההתרסה הוא פחות חמוד כשמדובר ביחסי עבודה והוא לא יכול לסתום לי את הפה עם סטירה/זין.

בשלב מסוים אני מתחילה לכעוס על כלל הטייפ-קאסט, מעלה בראש דוגמאות של גברים שהכרתי ומתעצבנת בדיעבד שהצליחו לגרום לי לכעוס/לבכות/להתנצל בעצמי על הטעות שלהם או על זה שחשבתי שהם מסוגלים בכלל לטעות (מה פתאום). 

אבל, כלל הטייפ-קאסט הוא בהחלט חיוני, כי כשההם אומרים לי לשתוק זה נורא מחרמן, ואני אפילו שותקת לשם שינוי, אז כנראה שנועדנו להתקיים במקביל בעולם, ובתמורה אני צריכה לסבול את תת הסוג המרגיז שלא מזיין אותי (גם אם הוא היה רוצה).

יש סיכוי שאצל שולטים קיימת הבעיה ההפוכה, כי הם מתרגלים לשתוק ולהזעיף פנים ולקבל מיידית את כל מה שרצו, ואז פתאום החיים האמיתיים לא מסתדרים עם הקונספט הזה, וזה בטח דיי מתסכל. 

אחד הדברים שאני אוהבת ביחסי שליטה הוא האפשרות לעקוף את החיים האמיתיים, ואמנם החוקים לא תמיד הגיוניים (או הגיניים) אבל לפחות הם מוחלטים בהחלט, ואת לא מוצאת את עצמך יושבת ותוהה, מה לעזאזל הוא רוצה מהחיים שלי, מה אני עושה בעבודה המטומטמת הזאת, ומתי כבר אפשר להתלבש חזרה, קפאתי מקור.